עומר:
קארין: זה בסדר, גם אנחנו מרחמים עליכם, האנשים עם המבט הזגוגי ומוח המיונז.
עומר: אויש, די כבר. את יודעת, זה מצחיק. לא מזמן בישרתי לחברה שלי שבקרוב נהיה ארבעה חודשים ביחד, וכל מה שהיא אמרה לי בתגובה זה: "באמת?! למה אתה יודע את זה?!"
קארין: התשובה הנכונה: "כי אני כוסית, כאילו"? זה מה שענית לה?
עומר: אני משתדל לא לגלות לה. מאמי, אם את קוראת את זה, קארין צחקה. כולנו יודעים שאני גבר מסוקס שבמקרה גם סופר תאריכים.
קארין: בטח צחקה. בטח. אמרה ועיינה בספרון שומרי משקל של עומר שהוא השאיר במשרד.
עומר: רק אל תספרי לה על הסקרין-סייבר של ג'וליה רוברטס.
קארין: טוב. על הפודרה מותר להגיד משהו?
קארין: תגיד, אפרופו ט"ו באב וכל זה, למה צריך לחגוג זוגיות באופן נפרד? כאילו, אנשים צריכים למצוא סיבות לצאת לרקוד או לעשות דברים או להתענג כשהם לבד. האם זוגות צריכים עוד סיבות לחגוג? כי למעשה, כשחושבים על זה, הזוגיות שלהם היא זו שניוונה אותם מלכתחילה. ככה זה נראה לי מרחוק. רוב הזוגות לא יוצאים מהבית כמעט. מה הפלא שהם צריכים ימים מיוחדים למתנשקים?
עומר: אויש, תוציאי כבר את הראש שלך מהתחת ותרגישי את האוויר. כאילו, תתקלחי קודם, אבל אחר כך תרגישי את האוויר. די, זה חמוד. לא צריך לנתח את זה. זה חמוד וזהו. אנשים צריכים תאריכים. ככה זה היה משחר ההיסטוריה.
קארין: אבל למה צריכים תאריכים מיוחדים לזוגיות? מה רע בסופי שבוע, חגים או חופשות?
עומר: כי את יודעת מה? לפעמים שוכחים. כי עבודה, כי משפחה, כי החיים. אז מגיע יום, פעם בחצי שנה, שהוא מעין תזכורת. כמו הפטריה שלך חזרה, רק קצת יותר אופטימי. מעין מסר: "שלום, זה היום שלך להשקיע בחברה שלך". זה נחמד.
קארין: או, זו בדיוק הסיבה למה אני נגד. כי מי שצריך את זה, אז יש לו בעיה. אז מה עכשיו, כאילו? אני אתנשק בחצות בתאריך זה וזה? למה? זה נורא מביך! כולם מתנשקים באותה דקה. פתאטי.
עומר: את יודעת, אני לא מבין אותך. באמת. אנחנו חוגגים חגים שחלקם כה מטופשים וחלקם האחר מדכאים ממש. אז למה לא לחגוג אהבה? מה קרה? חוגגים את זה שאין לנו רגישות ללקטוז בשבועות, אבל אהבה זה מוקצה?
קארין: למה צריך לחגוג אהבה? אם היא קיימת זו חגיגה מספקת.
עומר: אז למה צריך לחגוג את זה שיצאנו ממצרים?
קארין: כי זה אירוע נדיר, אתה יודע. חוץ מזה אני, כשיש לי אהבה, חוגגת די הרבה. לא אוהבת חג אהבה. חג אהבה מנוגד לאהבה מבחינתי.
עומר: תסבירי.
קארין: זה טקס מפגר ומאולץ שנוגד את הזרימה הטבעית שלי. וזה, מה לעשות, גורם לי לאנטי. זה כמו לבוא לסדנת טנטרה. כשאומרים לך: "עכשיו תסתכל לבן זוג שלך בעיניים ותהיו אינטימיים", כל מה שבא לך זה לצחוק. אתה לא יכול אפילו להסתכל לו בעיניים מרוב שזה מביך. למה אתה חושב שזה חשוב כל כך?
עומר: כי אני חושב שזה מהמם שיש דקה אחת בשנה שבה כל זוג מצמיד שפתיים ביחד עם כל העולם. עוצרים הכל לרגע ומתנשקים. וכן, גם כשלא הייתי בזוג בסילבסטר אהבתי להיות חלק מזה. כשנסעתי לשיקגו והייתי במסיבה עם 2000 איש וכולם התנשקו חוץ ממני זה עדיין היה רגע מצמרר. ימים כאלה נותנים לך תקווה. אני לא צוחק. אני אוהב לראות אהבה מסביבי. זה מאוד אחרת ממה שאנחנו רואים פה בדרך כלל. וכשאני מנסה להזמין מקום לולנטיינס או לט"ו באב ורואה שהכל תופס אני חושב לעצמי "בונה, אנשים חארות", אבל אחר כך אני גם חושב לעצמי שזה נחמד שיש פה עוד דברים חוץ מהדברים הרגילים. אנשים חיים פה. אנשים זוגיים פה.
קארין: אם לא הייתי מכירה אותך הייתי משוכנעת ששד השתלט עליך.
עומר: מה אני אעשה, נו? זה באמת עושה לי טוב. אני באמת אוהב להיות חלק מזה. ואני באמת מחכה לט"ו באב השנה. לפעמים, במיוחד כשקשה ואתה לבד, צריך פשוט להאמין באהבה. וזה נחמד שיש יום בשנה שאפשר לראות שהיא קיימת. במיוחד, אגב, אם אתה רווק.
קארין: וואי וואי וואי. תשמע, אני דביקה לפעמים, במיוחד כשאני מאוהבת והורמונלית, אבל אתה? אתה לוקח אותי עם יד קשורה מאחורי הגב וטחורים. אני אגיד לך מה עוד בעיה. סבבה, שאנשים יחגגו להם את ט"ו באב. לא אכפת לי, וגם זה לא הפריע לי כשהייתי לבד. אבל מפריע לי שבגלל שבחורות מצפות לזה, גברים עושים את זה. וגם כשבחורה לא מצפה לזה אז גברים בכל זאת עושים את זה, ליתר בטחון, כי הם מפחדים שהיא סתם אומרת ובעצם היא כן רוצה שוקולדים. אז פאק איט, תחגגו לכם, אבל אל תכריחו גם אותי. וגם: אתה באמת חי בסרט של דיסני, הא?
עומר: קצת. שקלתי פעם להוציא סטיקר "וולט אשם".
קארין: אה, עכשיו הבנתי. הפודרה באמת לא שלך, היא של הציפורים שמלבישות אותך בבוקר.
קארין: אפשר לא לחגוג את זה? למה זה נחשב פשע כנגד האנושות לא לחגוג את זה? הנה, תראה את המבט שאתה נותן לי. אני לא רוצה. לא אוהבת. מביך אותי. לא רוצה להיות קלישאה של בחורה שמקבלת זר פרחים לעבודה וכולם שואלים "ממי זה? ממי זה? יאאאא איזה חמודדדדד". אני איפרד ממישהו כזה. לא רוצה פרחים ביום שישי ולא חגי אהבה. אני אוהבת כשהוא עובר בחנות אורגנית ונזכר שאני אוהבת טחינה. זו אהבה.
עומר: אה, את יודעת שזה לא סותר, כן?
קארין: זה סותר. אנשים של טקסים בדרך כלל עושים רק טקסים. אנשים של מחוות ספונטניות לא זקוקים לטקסים.
עומר: אבל יש אנשים לא ספונטניים בעולם הזה. אני אחד מהם.
קארין: אז האנשים הלא ספונטניים שהם אתה צריכים לדעת תאריך ולתכנן אירוע. אחלה. לא נגד, אבל לא חייבת לאהוב את זה.
עומר: אני אוהב תאריכים. אני אוהב לחגוג ארבעה חודשים וחצי שנה לנשיקה הראשונה.
קארין: מי זוכר נשיקה ראשונה?
עומר: אני.
קארין: אני לא זוכרת עם מי איבדתי את בתולי.
עומר: כל כך הרבה דברים להגיד על זה, כל כך הרבה פחד מהצנזורה. אני אסתום. אבל תדעי שהיו לי אחלה בדיחות בלב.
קארין: אני לא זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו. היו הרבה נשיקות מאז שהיו הרבה יותר זכירות. וכמה זמן אנחנו ביחד? אני יכולה לזכור רק אם אני חושבת על זה ומחשבת עם האצבעות.
עומר: הנה קטע. לפני שבוע אמרתי לחברה שלי שבעוד שבוע אני לוקח אותה למסעדה שכבר הרבה זמן היא רוצה שנלך. עכשיו, זה לא סוד, אתמול 150,000 צעקו שאין להם כסף. אני הייתי אחד מהם.
קארין: באמת אין לנו.
עומר: כאילו, גם קודם לא היה לנו, אבל עכשיו לכולם אין, אז המצב קצת יותר קל. אבל חיפשתי תאריך מיוחד לזה. לא סתם. אז הלכנו לחגוג ארבעה חודשים.
קארין: אתה חוגג ארבעה חודשים באופן מיוחד או כל חודש? כי ארבעה זה משונה קצת.
עומר: זה גם מה שהיא אמרה.
קארין: בסדר, כאן יש טוויסט חמוד, יש בזה משהו ספונטני וחביב כי ארבעה חודשים זה באמת אידיוטי ברמות. זה יתרון. המצאת את התאריך. זה לא כמו חג שמישהו קובע לך.
עומר: גם בט"ו באב לא נישאר בבית. אני לא יודע לאן נלך יען כי נגמר לנו כל הכסף, אבל, אה, נמצא משהו.
קארין: זה עוד סיוט, דרך אגב. לצאת מהבית ביום האהבה זה פשוט נורא. אין מקום, הכל מלא ילדים. מה שכן, אתה יודע מה קיבלתי מתנה לולנטיינז? סכין! סכין קרמית בצבע ורוד!
עומר: קצת חמוד כשמכירים אותך. קצת מדאיג כשחולקים איתך חדר.
קארין: חמוד מאוד, אבל גם את זה הוא עשה כי חשב שהוא חייב. אם אתה אוהב לחגוג וגם היא בעניין, מה טוב. הבעיה מתחילה כשאחד רוצה והשני חושב שזה מטופש ומטריח.
עומר: הנה וידוי.
קארין: אתה גיי?
עומר: לא, כולם יודעים את זה. בקיצור, אני אוהב את החברה שלי. היא מהממת. בשיא הכנות. יש לי הרבה מזל שיש לי אותה.
קארין: פגשתי אותה, אותך אני מכירה, ואני חייבת להסכים איתך. יש לך הרבה מזל.
עומר: יופי, עכשיו, משסיכמנו את זה, אני הרבה יותר רומנטי ממנה. זאת אומרת, היא נורמטיבית, למעשה, ואני שלולית מהלכת של קיטש. אז זה נחמד שיש ימים כאלה שאת יודעת, מותר, כאילו, בלי חשש היא תרדוף אחרי עם סכין (שלא אני קניתי לה, למען הסר ספק) ותרצח דובים מפרווה.
קארין: זו עוד סיבה למה אני שונאת חגי אהבה. הם מתעלמים מהייחודיות של כל אחד. כאילו כולם כאן אוהבים דובים ושוקולדים.
עומר: אבל זה כבר מזמן לא דובים ושוקולדים. באלוהים, את חיה באייטיז פשוט.
קארין: מה אתה רוצה? זו בערך הפעם האחרונה שחגגתי ולנטיינז. אני אומרת: יאללה, עזבו אותנו, ממילא אנחנו חיים פה בחוות החיות. האח הגדול צופה עלינו כל שניה, אז לפחות מהמיטה צאו לי. כל החג הזה מבחינתי שייך לאייטיז. יחד עם חולצות העטלף. תחגגו באיזה תאריך שאתם רוצים, אבל אל תשכחו לחגוג גם כשסתם בא לכם אחד על השני. לא לנוון את הסנסורים כי מישהו שם למעלה כבר דואג לפרסם תאריכי זוגיות מסודרים. זה הכל. עכשיו, מה עושים עם הפודרה שלך?
