היום אחר הצהרים נסעת.
רצתי כדי לראות אותך עולה לרכבת. עמדתי על אחד הסורגים של חלון קומת הקרקע וחיפשתי אותך, בטוחה שתעבור לידי. רוצה לצאת אליך ולשבור את הסורגים.
אני רואה אותך עולה לקרון. איך שאתה מחזיק מעמד!
קומתך תמירה, למרות התרמיל הכבד שעל גבך, ואתה מחייך אלי. אני שוב בוכה. כעת נועלים את הקרונות.
אני עומדת ומהרהרת כמה קרונות כאלה כבר ראיתי! אבל הפעם במקום בהמות, יש בהם בני אדם. בני אדם רבים. אולי מעל לחמישים. אתה מחייך אלי שוב. אסור לי להיות עצובה ולהקשות עליך. הרכבת התחילה לנוע. רציתי לצעוק. לעצור אותה בידי.
אני מביטה אליך בפעם האחרונה. אתה מחייך ונעלם. גם לך עצוב. אתה לא רוצה שאבכה, אבל זה לא הולך.
אני חוזרת הביתה. מוציאה את תמונותייך, ומסתכלת.
עוד מעט אלך אל הבית שבו גרת, כדי לאסוף את שארית חפציך. אציץ לתוך החדר. אציץ לעליית הגג. אולי בכל זאת אמצא אותך?
אני מסדרת את חפצייך במזוודה ואת הספרים והמחברות שמה בתיק ולוקחת אלי. אני מתעכבת ליד כל חפץ. הכל כל כך מזכיר אותך. החלטתי להתקין לי מעל למיטה אצטבה קטנה ולהציב עליה את התמונה שלך ואת בובת החלוץ שעשית לי. אבל מה יועילו אלה? זה לא אתה!
היום אשכב לישון מוקדם. אני חושבת עליך. אתה חסר לי. אני שוכבת לישון בלי נשיקת לילה טוב ממך. אני בטוחה שנתראה בקרוב.
מתוך יומן שכתבה תמר הרמן ( שמה היה אז סוזנה טאוס) בגטו טרזין ב 28.9.1944 לחברה דאז, פאבל. מתוך: תמר הרמן, גם כאן מותר לחלום ולאהוב.
תמר הרמן נולדה בשם סונזה טאוס בברנו, מורביה, 14.5.1927 לוילהלם וגרטה טאוס.
ב-1939 כבשה גרמניה את צ'כוסלובקיה, ובשנת 1941 החלו השילוחים. משפחתה של תמר נשלחה לטרזינשטט, אליו הם הגיעו ב27.3.42.
ב-18.8.43 נתפסה הרמן גונבת פולי סויה ונשלחה לכלא שמוקם באחד הקסרקטינים ושהתה במעצר חמישה ימים. בהיותה בכלא היתה אמורה להיכלל במשלוח, אך ניצלה כאשר אוטה קראוס, אחד המדריכים בגטו התערב לזכותה וביקש מיעקב אדלשטיין (ראש מועצת הזקנים של טרזינשטט) שלא תישלח.
לתמר היה חבר בגטו, נער מפראג בשם פאבל. היא מספרת שסיפורי אהבה רבים פרחו בין נערים בבית הילדים, שהעדיפו פעמים רבות את חברתו זה של זה מאשר את חברת הוריהם.
תמר מתארת בעדותה את ביקור הצלב האדום בטרזינשטט. היא זוכרת כיצד הוסתרו הזקנים בקסרקטינים והילדים הונחו לסרב לאוכל בטענה שהוא כבר נמאס עליהם.
באוקטובר 1944 נכללו הוריה של תמר בטרנספורט לאושוויץ. היא ואחותה התנדבו להצטרף אליהם, ואחותה אכן עלתה עליו, אך את תמר לא צירפו לרשימה. היא קיוותה משך שנים שאחותה, ליזבת, שרדה, אך גילתה כי נרצחה. תמר נשארה בטרזינשטט עד סוף המלחמה ושוחררה שם.
לאחר המלחמה עלתה לארץ, התגוררה בקיבוץ דורות והתאהבה ברופא הקיבוץ, לו נישאה ב-1955. עשור לאחר מכן היא התאלמה, ומעולם לא נישאה שוב.
