לפני כמה שנים היה לי בוס, הומו מוצהר. גבר שרירי, גברי מאוד למראה ואני באמת לא יודע מה היה הסרט שלו עם אמא שלו, אבל הבנאדם לא סבל נשים, וחשב אותן ליצורים חלשים ומניפולטיביים.
יום אחד, באמצע ויכוח סוער, הרים ידיו לשמים וזעק: "הבעיה שלך בחיים היא שאתה חושב כמו נקבה". בתגובה עניתי שזה נורא מעניין שזה בא ממישהו ששכח ממזמן איך נראית תקרה.
מה שכן, הוא צדק בזה שיש לי חשיבה נשית, אבל לגבי העובדה שזו בעיה? ובכן, על זה כבר אפשר להתווכח.
ייפוי מוח
לדעתי, לפחות ברוב הזמן, מדובר ביתרון עצום. הרי נשים הבינו עוד מעידן הטרום דאודורנט את מה שהגברים תמיד מפספסים: לא, נו, לא לשים דאודורנט באופן קבוע. למרות שגם. אבל גברים מפספסים את העובדה שהעולם שלנו בנוי על הישרדות. בזמן שהם עסוקים בלתקוף ולהתקדם ובסוף להתרסק , נשים שורדות. הבעיה היחדה בחשיבה נשית שהיא משולבת ברגש שאליו מתלווה נטייה מזוכיזסטית.
.
הנטייה הזו היא שהציתה את האש ביני לבין "הקלגס". בכינוי הזה זכה הבחור שיצאתי איתו בחצי השנה האחרונה, בעיקר עקב החיבה העזה שלו לדיבור קצר, חותך וקר. טוב, בעצם להגיד שיצאתי איתו זה קצת כמו להגיד שלאמיר פיי גוטמן יש קריירה.
לפעמים זה היה נראה כמו רומן המאה, אבל בכל פעם שכבר התחלתי להרגיש שהנה, התקדמנו ועלינו שלב, הוא טרח להדגיש שאנחנו לא. בכלל, צריך להרוג את הנבלה שהמציא את הצהרת הכוונות הכוזבת, הטריק של הגבר החדש: להתנהג כמו מאהב השנה, אבל להדגיש שהוא לא רוצה שום דבר מחייב והוא בכלל לא מאוהב.
החשיבה הנשית, זו שאני התברכתי בה, מתרגמת את ההתנהגות הזו למשהו חמוד. "איזה רגיש", משדר לי המוח הדביל שלי. "הוא בעצם מפחד מאהבה. אחרת, למה הוא קונה לי מתנות מושקעות ומתייחס לכל פרט קטן? אני אשאר ואתמוך בו, עד שהוא יפתח את העיניים ויראה שאני האחת".
התסריט הזה נורא נחמד לפרק המיליון של היפים והאמיצים, אבל בתכל'ס? הוא נכתב בידי גבר שרוצה אינטמיות מבלי לשלם את המחיר כדי שכשיגיע היום שהוא ירצה לברוח הוא לא יצטרך לסבול מרגשות אשם, שהרי הוא לא הבטיח כלום.
חותר בשאלה
בכל אופן , בוקר אחד, לפני כמה שבועות , עשיתי את הטעות האיומה ושאלתי את השאלה שאסור לשאול, בטח ובטח פריזר מדבר כמו הקלגס. "בסולם של אחד עד עשר", שאלתי אותו, "איך אני נראה?".
כמו גבר טיפוסי שאשתו שואלת אותו אם היא השמינה, הוא סירב לענות, וכמו אישה טיפוסית , התעקשתי בתואנה השקרית שזו סתם שאלה תמימה כי אני חושב לעשות שינוי. כעבור כמה דקות התקבלה הודעה מהמקפיא: "לפעמים אתה ממש יפה (מתחיל טוב), לפעמים אתה ממש מכוער (אאוץ' ). אתה כמו ג'קי מהאח הגדול (טוב, פשוט תירה בי ודי?), סך הכל אתה שבע, בלי כרס".
"ג'קי?", שאלתי אותו בעיני עגל, ובאותו רגע הרגשתי יותר כמו אלעד הגמד.
מה בסך הכל ביקשתי? שקר קטן ומזורגג? איזה שמונה ורבע? גם תמיד חיבבתי שברים. הבעיה שהקלגס הוא גבר גדול ומרשים, ומולו אני תמיד מנסה להתנהג בבטחון עצמי. לכן החרשתי .
.
אבל הגלגלים של הרכבות בראש כבר התחילו לעבוד. עכשיו, יותר גרוע מלשאול את השאלה המטומטמת הזו, זה לספר לחברים על התשובה שלו ולשמוע את דורה תוהה: "למה אתה צריך אישור מאחרים? היופי הוא פנימי". נכון, כי כל פעם שאני מתחיל עם מישהו זה בגלל הלבלב שלו.
כל החברים ששאלתי ניסו לנחם אותי, כל אחד בדרכו שלו. רק כרמית, שכנראה מכירה אותי הכי טוב מכולם, אמרה באומץ: "אבל הוא צודק". וזה נכון, האמת. אלוהים הטוב חנן אותי בסוג היופי שבעזרתו מקבלים תפקידי משנה בסרטים של אלמודובר, פנים של אופי.
העניין הוא שלא באמת היה אכפת לי איך הוא חושב שאני נראה, הרי אני יודע שהוא נמשך אלי. אז מה באמת העציב אותי?
רציתי לשמוע איך הוא מרגיש. ולמה לא שאלתי ישירות? נו, כי אני קצת בחורה. וגם, כשאנחנו יודעים שהתשובה שנקבל היא לא זו שנרצה לשמוע , אנחנו מעדיפים לא לשאול בכלל. אבל הספק מכרסם, ואז מתחילות המניפולציות, שכל תכליתן להשיג משהו שאפשר לקבל ישירות רק בדרך עקומה.
>> חי ובולט: שחר כהן גילה שהוא נשא איידס. אחר כך הוא גם למד איך לחיות עם זה - טור ראשון
