אישה בעקבות אחד

בדרך חזרה משדה התעופה – היא בדרך לשם, אני והנוער נשארים כאן לבד לשבוע – אני תמיד עוצר לקנות איזה במבה. וקולה. ושוקולד. ובורקס. וכיוצא באלה.

וככה, תוך יומיים מהרגע שהיא נסעה, הבית הופך לערימת כביסה מסריחה, הילדים משתנים לתלוליות טינופת מתניידות, הסלון נראה כאילו גר כאן רווק שחי מפיצה, אין כלים בכיור כי כולם אוכלים עם הידיים ו... תפסתם את הפרינציפ. וזו נקודת השיא, כן? כי משם הכול רק מידרדר.

מעשה במעשה

ביום השלישי או הרביעי להיעדרה אני תופס את עצמי לשיחה. זה קורה בדרך כלל כשאני נכנס למיטה, הלום אלכוהול וסובל מחשיפה עודפת חריפה לפייסבוק וטוויטר, מריח את עצמי ומבין שבשלב הזה הייתי מקבל ממנה בעיטה למקלחת. לכן, אני מחליט מיד לעשות מעשה. כלומר, מחליט עכשיו. את המעשה אעשה מחר. או מחרתיים.

אבל או אז אני גם מהרהר באיך זה שאני לא מתבייש שהבית שלי נראה כמו שוק הכרמל רגע לפני שנכנסת השבת, והילדים שלי נראים כאילו אפילו למחנה פליטים לא קיבלו אותם.

בשלב הזה גם מתחילה הספירה לאחור לקראת החזרה שלה, ולפיכך אני מתחיל לעשות מעשים. לאט לאט, ביום או יומיים או שלושה של מאמץ, ועם עוזרת בית שמקבלת בונוס שנתי ואת המבט הכי מפתה שאני יכול לנפק, אני מצליח להנביט מבין הריסות ביתי ומשפחתי את מה שהיה שלנו עד לפני ימים אחדים ונלקח מעימנו. במאמץ עילאי אני משפשף את הטינופת מהילדים, הבגדים, הסלון ולפעמים גם מהחתול, משיב את הסדר על כנו, ובגניחה אחרונה של מאמץ (אחרי מקלחת ארוכה ונחרצת), מוריד את שקית הזבל עמוסת הבמבה, הבירות והפיצוחים.

וכשהשקית הזו עושה את דרכה לקרביו של הפח למטה, אני שוב תוהה איך היא יכולה לשאת את כל האחריות הזאת יום יום, שבוע שבוע, שנה שנה. איך זה שאני, גבר מבוגר עם כמה וכמה סממנים לאינטליגנציה מינימלית, נדרש לנוכחותה ולעידודה - ולמבטיה המפחידים למדי - כדי לעשות את מה שאני עושה. למה, למען השם, אני מפיל עליה את האחריות עלי? כאילו האחריות על כל הילדים האלה והבית הזה לא מספיקים לה.

מעכשיו, אני חושב לעצמי בדרך לשדה התעופה, אקח אחריות על החיים שלי. אקום בזמן, אשתה פחות, אתייחס לעבודה ברצינות ואעשה 200 כפיפות בטן ביום. והכל בלי שיגידו לי. מעכשיו אשלם את החשבונות וארשום את הילדים לחוגים. מעכשיו אפסיק לעשן ולפרק קרמבואים באפלה. מעכשיו ממש.