בסופו של יום אנחנו לבד

אני באמת לא חושב שאפשר להסביר למי שלא מבין מה זה אומר לעבוד משמרת של 26 שעות ובמקביל לנסות לנהל סוג של חיים נורמליים. כמתמחה תנאי העבודה הם מאוד מאוד קשים. אני לא מתחרט ולא חושב שאני איזה קדוש מעונה, סך הכל יש אתגר ועניין בעבודה שלי, אבל תנאי העבודה והויתורים שאנחנו צריכים לעשות בחיים האישיים שלנו הם לא אנושיים.

בסופו של יום חשוב להבין דבר אחד במאבק הזה: אנחנו לא נלחמים על תנאים, סוויטות מפוארות ומכוניות פאר. השביתה הזו היא מלחמה על נורמליזציה. אחרי שבע שנות לימודים וארבע שנות התמחות אני מרוויח 28.44 שקלים לשעה, לא ישן ולא אוכל.

והגיע הזמן שזה ישתנה.

ישן לבד, קם לבד

במשך כמעט חמש שנים, שזה זמן ההתמחות, אתה די מקריב את חייך לטובת העבודה. לרובנו בגיל הזה יש ילדים, אז אנחנו קמים בחמש וחצי-שש, שמים את הילדה בגן, ובשמונה כבר מתחילים לעבוד. אצלנו זה עוד יותר קשה, כי אנחנו זוג שעושה תורניות, וכל פעם מישהו אחר מאיתנו נמצא לבד. 15 יום בחודש אנחנו לבד.

בעבודה שלנו אין רגע דל. זה לא שיש לנו זמן לנוח מדי פעם או לבדוק מה קורה באינטרנט או אצל חברים. המיצוי שלך כעובד מבחינת דקות העבודה הוא מקסימלי, ויש הרבה סיטואציות שאין לנו זמן לנשום לדקה. לפעמים אין זמן לקפה, שלא לדבר על ליצור קשר אחד עם השני. הנה, ממש עכשיו אני מתקשר לאשתי שנמצאת באמצע ניתוח קיסרי. בערב היא תחזור אלי כי יש לה איזו חצי דקה פנויה, אם בכלל.

זה קשה, אני לא אכחיש, וזה קשה במיוחד כי יש ילדה. אנחנו בתקופה בחיים שבה אנחנו רוצים לדבר אחד עם השני, לספר, לשתף, לחלוק בעיות, סך הכל רוב הזמן רק מישהו אחד מאיתנו נמצא איתה, אבל אי אפשר. הבדיחה הקבועה שלנו היא שאנחנו משפחה חד הורית עם שני הורים. אנחנו חיים בבית שבו כל אחד מאיתנו פשוט מרגיש חד הורי, כי אנחנו לבד. בסופו של יום אנחנו לבד. הולכים לישון לבד וקמים לבד, כי מישהו מאיתנו כמעט תמיד בתורנות.

אם אני מסתכל על תלוש המשכורת שלי פר שעה מדובר בגרושים. זה מגוחך, אני מעדיף בכלל לא לזכור את המספר הזה. אני חושב שמוכרת בחנות בגדים מרוויחה יותר ממני. למעשה, אני בטוח. כשהתחלתי את ההתמחות קיבלתי שכר של 20 שקלים ו-58 אגורות. היום, אחרי ארבע שנים וחצי, העלו לי את המשכורת בשמונה שקלים לשעה.

מישהו אחר שהיה עובד את כמות השעות הזאת היה מרוויח פי שניים מאיתנו. יש לי חבר שלמד ארבע שנים הנדסה ואיפה הוא ואיפה אני. זה נכון שבשורה התחתונה המשכורת היא לא רעה, אבל המחיר הכבד שמשלמים נראה לפעמים יקר מדי. זה שובר משפחות, זה שובר זוגיות. איכות החיים שלך נפגעת. אתה בג'ט לג שבע פעמים בחודש.

רוב התורניות שלי הן בטיפול נמרץ, ושם אתה לא ישן דקה. יש ימים נדירים שבהם יש לך מזל ואתה יכול לישון בין ארבע לשש בבוקר, אבל גם בשעות האלה מעירים אותך. ומילא השינה, אבל מה עם האוכל? בהיי טק יש תלושים ואנשים הולכים לסושי טוב. אצלנו מגיע איזה בחור עם שקיות, זורקים לך קוטג', לחמניה ואיזה מעדן שאף אחד אחר לא קנה בסופר אז אתה זכית בו. אתם בוודאי יכולים לנחש לבד שבסוף, אם אנחנו לא נארגן אוכל לעצמנו, אנחנו גם נשארים רעבים.

אף אחד לא יכול להבין

אז איך בכל זאת מנהלים חיים נורמליים, שלא לדבר על זוגיות או ניהול משפחה? אנחנו מקפידים על זה. מנסים לתאם לפחות פעם או פעמיים בחודש ששנינו תורנים ביחד. בימים שאנחנו שנינו תורנים יש לנו הרבה מזל ועזרה מההורים שלוקחים את הילדה שלנו כדי שנוכל להיות ביחד ולראות איזה סרט. אנחנו סחוטים מעייפות, אבל אין ברירה. האלטרנטיבה היא שלא נראה אחד את השני או נדבר אחד עם השנייה בכלל.

שלא יהיו אי הבנות, אנחנו כן טסים וכן נוסעים וכן מנהלים חיים סבירים, אבל זה דורש המון תיאום ותכנון ולוגיסטיקה. כשאנחנו מקבלים את לוח התורניות אנחנו בונים לוח תורניות משלנו לבני המשפחה כדי שידעו מי אוסף מתי את הילדה מהגן, ובתוך לוח התורניות הזה אנחנו איכשהו מנסים לשלב גם חיים.

תוסיפו לזה את העובדה שכל שישי ושבת, שזה כאילו הזמן לנוח, מישהו מאיתנו תורן והשני נמצא עם הילדה ובארוחות משפחתיות לבד.

למעשה, כמו שכבר אמרתי, אנחנו די לבד הרבה מאוד מהזמן.

אבל נעזוב אותנו בצד, מי שבאמת סובל הם החולים. למיון מגיעים ילדים במצב קשה. חלקם מושתלי איברים, חלקם עם בעיות לב. הזמן שאתה אמור להקדיש לילד, הזמן שהיית רוצה להקדיש לו לעומת הזמן שבאמת יש לך להקדיש לו הוא בלתי נסבל. זה בלתי אפשרי. הפער פשוט גדול מדי. פשוט אין מספיק זמן.

מי שהכי סובל מכל הסיפור זה הילדים והמשפחות שלהם, שהחיים שלהם פשוט משתנים ברגע ואין לי אפילו מספיק זמן כדי להסביר להם את המצב ואיך ממשיכים מכאן.

בסופו של יום מה שכל החולים מקבלים זה רופא טרוט עיניים, והרופא הזה אחר כך גם הולך ככה הביתה. שבעה לילות בשבוע אני לא ישן, ועוד שמונה לילות בחודש אני נמצא בבית לבד כי אשתי לא שם. נשארו עוד 14 לילות משותפים ביחד בחודש, בהם גם צריך ללמוד ולקרוא על החולים.

זה כמו שנים שאתה עושה שירות צבאי פלוס. בצבא אמנם יצאתי כל 21, אבל הייתי בלי אישה ובלי ילדה, ובצבא גם ישנתי. פה אני ישן – אם אני ישן – באיזה עם חדר עם מזרון בתנאים מחורבנים. זה לא נעים.

הדבר היחיד הטוב בכל הסיפור הזה הוא שבסופו של דבר אנחנו עוסקים באותו מקצוע, ובאמת אפשר לדבר ולהסביר מה עובר עליך, ושהצד השני שלך גם יבין. עם כל הכבוד לחברים ולמשפחה, רק רופא יבין איך זה להיות בסיטואציה של שעתיים החייאה לילד שבסוף נפטר, ואתה יוצא החוצה רק כדי שיצרחו עליך שאין רופא כבר שעתיים. אף אחד אחר לא יכול להבין את זה.

אולי בגלל זה, כשאני חושב על זה, יש כל כך הרבה זוגות של רופאים. אני לא יכול לדמיין לעצמי את החיכוכים בזוגות מעורבים. אם יש אישה שהיא רופאה והגבר שלה הוא איש קריירה אז הוא פשוט לא מצליח להבין את זה, ולא מצליח להבין למה שלוש שבתות בחודש הוא בארוחה משפחתית לבד.

בין שאר התפקידים שלי אני אחראי גם על לוח המשמרות, והרבה פעמים אני מקבל שיחות טלפון ארוכות מהמתמחים שהם לא יכולים לעשות את השבת כי הם כבר על סף גירושין. זה משפיע בצורה ברורה על הזוגיות.

שום ארגון, עם כל הכבוד, לא יפצה אותנו על המחיר הזה. כאילו שכל זה לא מספיק, אז גם יש מצוקה אדירה של רופאים בצבא, ובגלל זה אני גם עושה 35 יום מילואים. אז יופי, תגידו לאשתי שלא מספיק שאני לא שם שבעה לילות בחודש, עכשיו גם אני לא שם עוד 35 לילות בשנה, וזה לא שבזמן הזה נותנים לה פחות משמרות, חלילה. עזרה מהצבא? הצבא לא רק שהוא לא מבין את זה, זה גם לא מעניין אותו. פשוט סוחטים אותך מכל הכיוונים.

חשוב לי להבהיר שפה יש יחס ישיר בין איכות החיים של הרופא לבין איכות החיים של החולה שלו. אם סביבת העבודה היא בלתי נסבלת לרופא, היכולת שלו פוגעת בחולים. זה ממש פוגע בטיפול.

התנאים האלה בלתי אפשריים. באמת. בסופו של דבר לא מדובר במכונות, אלא בבני אדם. וזו, שוב, אחת מהסיבות המרכזיות למאבק הזה: להזכיר למערכת ולכל מי שצריך שאנחנו רק בני אדם שאוהבים את המקצוע, אבל רוצים לחיות חיים נורמליים.

הכותב הוא רופא ילדים בבית החולים "שניידר" בפתח תקוה