אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי. רציתי שזה יהיה מיוחד, אז הכרחתי אותו לקחת אותי לים, באמצע פברואר. תמיד אמרתי לעצמי שאני בחורה עם עקרונות, שעומדת מאחורי המלה שלה, אבל באותו יום הרגש גבר על הרציונל.
כן, זו הייתה הפעם הראשונה שחציתי את הקו האדום שלי. לא, לא הקו האדום הזה, אבל באותו יום הפרתי הבטחה שעשיתי לעצמי והפכתי ידידות לקשר רומנטי.
לכל אחד מאיתנו יש קווים אדומים בזוגיות. תכונות מסוימות אצל בן הזוג העתידי שאנחנו לא מוכנים לקבל, או אנשים שלא נצא איתם כי מראש החלטנו שאין לזה סיכוי להצליח. בתאוריה של עצמנו אנחנו אנשים רציונלים שיודעים מראש מה מתאים לנו ומה לא, ומעדיפים שלא לבזבז את הזמן שלנו בנסיונות שווא. במציאות, לעומת זאת, כל אחד מאיתנו מוכן לכופף את החוקים. הנה סיפורם של כמה אנשים שחצו את הקווים וחזרו כדי לספר.
"המשפחה העמידה פנים שהוא לא קיים"
זוג: ליאל ועידו, בני 25. העדיפו לא לחשוף את שמותיהם האמיתיים.
סטטוס: זוג כבר שש שנים, גרים ביחד.
קו אדום: לצאת עם מישהו שלא שירת בצבא.
טוב, אז מה הסיפור? מאז שליאל זוכרת את עצמה היא הייתה נגד השתמטות, ובתור ילדה להורים בעמדות בכירות במערכת הצבאית (ולכן גם השמות הבדויים) המסר חילחל עוד לפני הצו ראשון. "היה לי ברור שאני לעולם לא אצא עם בחור ג'ובניק, שלא לדבר על בחור שלא עשה צבא", היא אומרת.
אבל לאהבה אין חוקים:בגיל 19, בעיצומו של שירותה הצבאי, היא הכירה את עידו. "נפגשנו בפאב תל אביבי", היא משחזרת. "באותו לילה הייתי די שיכורה והתחלתי איתו בצורה ישירה למדי. התחלנו להתנשק תוך שלוש דקות מהרגע שבו הוא אמר לי את השם שלו. כשעזבנו את המקום והוא ליווה אותי לאוטו התחלתי להתלונן על שביזות יום א' ואז יצא המרצע מן השק: הוא אמר לי שהוא לא משרת בצה"ל. אני זוכרת בבירור את תחושת האכזבה הקשה, אבל זה היה מאוחר מדי כי כבר נתתי לו את המספר שלי. לא ידעתי איך לאכול את זה וכנראה ראו את זה עלי בברור, כי הוא ישר שאל אותי אם זה מפריע לי. לא הייתי מסוגלת להכחיש".
היא קיוותה שהוא יבין את הרמז, אבל כבר למחרת הוא התקשר. היא החליטה לדבר בכנות והסבירה לו שהיא לא יכולה לצאת עם מישהו שלא עשה צבא. הוא הצליח לשכנע אותה לצאת איתו לדייט אחד בלבד. היום, כאמור, הם ביחד כבר שש שנים.
קשה באימונים, קל בקרב: ההתחלה היתה מתסכלת. ליאל אולי הסכימה לוותר על הקו האדום שלה, אבל המשפחה שלה התנגדה נחרצות לקשר החדש.
"הם העמידו פנים שהוא לא קיים. גם אחרי שנה ביחד הם לא הסכימו לארח אותו לארוחות שבת. בעיניהם הוא לא היה ישראלי אמיתי, והם לא היו מוכנים לקבל את העובדה שהבת שלהם יוצאת עם מישהו כזה. לפעמים הריבים איתם היו מגיעים לשיאים שגרמו לי לחשוב אם זה באמת שווה את זה, וכל פעם הגעתי למסקנה שכן, כי אני מאוהבת בו".
עד עצם היום הזה: "רק כעבור שנים, כשההורים שלי למדו להכיר את האדם מאחורי התווית שהצמידו לו הם התרככו והבינו שמדובר בבחור עם לב של זהב".
לא רק משפחתה של ליאל שינתה את דעתה, גם היא מסתכלת היום על הדברים מנקודת מבט אחרת. "נכון שבהתחלה לא הסכמתי עם הסיבות שלו להשתחרר מהצבא אחרי חודשיים בלבד, אבל היום, לאחר היכרות מעמיקה עם הבנאדם, אני מבינה את המניעים שלו. הבנתי שזה פשוט לא נכון לקרוא לכל מי שלא עשה צבא 'משתמט' ולפסול אותו, יש דברים מתחת לפני השטח. אנשים מסתכלים על הצעד של ההשתמטות ושוכחים את הבנאדם עצמו. באופן מפתיע גיליתי אדם רגיש ומקסים, לא פציפיסט ולא מרדני, עם סיבות משלו לבחירה הזאת".
מוסר השכל: "לפעמים כללים נועדו כדי שיפרו אותם. אני לא מתחרטת לרגע שהפרתי את שלי".
"כל יום אמרתי לעצמי:'מחר אני נפרד ממנה'"
זוג: עידו טרם, בן 21. דשה פטרובסקי, בת 20.
סטטוס: יצאו לפני כשנה. כיום פרודים.
קו אדום: לצאת עם בחורה לא יהודיה.
דבר החוצה: "אני בא ממשפחה דתית מאוד", מסביר טרם. "אני קצת פחות אדוק, אבל עדיין מקיים את כל המצוות. במשפחה שבה למרבית הגברים יש כיפה על הראש זה מובן מאליו שלא יוצאים עם בנות לא יהודיות, אפילו על בחורה שלא אוכלת כשר אמא שלי מחמיצה פנים".
מתי חצה אותו: "לפני שנה יצאתי עם חברים שלי למסיבה ושם ראיתי אותה. היא הייתה הבחורה הכי שווה בכל המסיבה, אי אפשר היה שלא לסובב את הראש אחריה".חבר של טרם, כך הוא מעיד, לא האמין שיש לו סיכוי עם פטרובסקי, אז הוא החליט להיענות לאתגר. "ניגשתי אליה והתחלנו לרקוד ביחד. מהר מאוד העניינים התחילו לזרום, גם האלכוהול. בסוף הגענו אלי הביתה".
ההתלבטות: בבוקר ניצב טרם מול דילמה קשה. "אני קם בבוקר ורואה בחורה יפייפיה חצי ערומה אצלי במיטה, ואז פתאום אני קולט על הצוואר שלה שרשרת של צלב.באותו רגע לא היה לי מושג מה לעשות. ידעתי שאין מצב שאני נותן להורים שלי לפגוש אותה. הגנבתי אותה מחוץ לבית לפני שהם התעוררו והזמנתי לה מונית".
ומה קרה אחר כך? טרם לעצמו ניסה לשכנע את עצמו שזו היתה מעידה חד פעמית, אבל זה ממש לא היה מצב העניינים. "באותו שבוע הייתי ברגילה ונפגשנו כל יום. כל הזמן חשבתי על הפעם הבאה שאני אראה אותה, אבל גם על מה יקרה אם מישהו מהמשפחה שלי יגלה. כל יום אמרתי לעצמי שאני אפרד ממנה למחרת כי אני רוצה איתה עוד יום אחד אחרון, ואיכשהו כבר עבד חודש ועדיין היינו ביחד".
מה נשתנה: "כמו בכל שבת בערב היינו בארוחה המשפחתית אצל הסבא, ואז הוא התחיל לדבר על החוצפה שהיתה לאבא שלי כשהביא פעם אחת ידידה נוצריה שלו לארוחת ערב. מסתבר שהיה להם ריב גדול בגלל זה וסבא שלי אסר עליו להיות בקשר איתה, רומנטי או לא. הבנתי שאם זה מה שקורה במשפחה שלי בגלל ידידות אפלטונית, אני לא רוצה לדמיין מה יעשו לי אם יגלו שאני יוצא עם נוצריה אדוקה".
ההכרעה: "שברתי את הראש על זה במשך ימים, אבל בסוף הבנתי שאין לי ברירה ואני חייב להפרד ממנה. לא באמת רציתי, אבל לא היתה דרך אחרת. הרגשתי שמדובר יותר בקו אדום של המשפחה שלי ופחות שלי, אבל במובן מסוים זה בעצם אותו דבר. בשורה התחתונה הרגשתי שאני צריך לבחור בינם לבינה, ומכאן ההחלטה היתה ברורה".
מוסר השכל: "היה לי ממש כיף עם דשה ואני לא מתחרט על זה שיצאתי איתה, אבל מאז אני תמיד מגניב מבט לכיוון הצוואר של הבחורה לפני שאני מזמין אותה הביתה".
"נלחמתי בהתאהבות הזו בכל הכוח"
זוג: עליזה בסה, בת 50. דרור חן, בן 46.
סטטוס: היו זוג במשך שנה, כיום פרודים.
קו אדום: לצאת עם בחור צעיר יותר.
דבר החוצה: "כשהכרנו הוא היה בן 21", מספרת דסה, "ואני הייתי אמא חד הורית בת 25. במבט ראשון היה ברור לי שאין סיכוי שאני יוצאת איתו. הוא נראה לי ממש ילדון, וכבר היה לי אחד כזה בבית."
ההתלבטות: "במשך חודשים על גבי חודשים הוא לא הפסיק לחזר אחרי. הוא היה כותב לי מכתבי אהבה, קונה לי פרחים ושוקולדים ואפילו מתנות לבן שלי, שהיה אז בן 6. לאט לאט גם אני התחלתי לפתח רגשות אליו, ובדיעבד נדמה לי שזאת הסיבה שהוא לא ויתר עלי. הוא היה מסתכל לי בעיניים ואומר לי שהוא יודע שאני אוהבת אותו, ואני הייתי מכחישה בכל תוקף. אחרי שהוא היה הולך הייתי יושבת עם חבילה של טישו ומנגבת את הדמעות".
מתי חצתה אותו: "נלחמתי בהתאהבות הזו בכל הכוח. חשבתי שאנחנו נמצאים במקומות שונים מדי בחיים שלנו מכדי שנוכל להיות ביחד. הוא השתחרר לא מזמן מהצבא ואני כבר הייתי גרושה ואמא לילד. הפער בינינו הרגיש לי כמו ארבעים שנה, לא ארבע".
ומה קרה אחר כך: "לבסוף, אחרי חודשים ארוכים, נשברתי. הבנתי שעומד בפני בחור שאוהב אותי מעל הראש, ויותר חשוב מזה, אוהב את הילד שלי, וזה דבר שאפילו בני השלושים למיניהם לא תמיד בוגרים דיים כדי לקבל. אחרי לבטים קשים הגעתי למסקנה שזה מגוחך לוותר על בחור שאני אוהבת בגלל הבדל של כמה ספרות בתעודת זהות. הבנתי שאם אני לא אעשה משהו בנידון אני תמיד אתהה מה היה אילו, וזאת מחשבה שלא הייתי מצליחה לשרוד איתה. הלכתי על זה".
מה נשתנה: "גם לאחר שהפכנו לזוג החשש שאולי עשיתי טעות לא יצא לי מהראש. אמנם היה לנו חיבור מדהים ומסביב כולם תמכו בנו, אבל לא הייתי שלמה עם עצמי. במשך כל תקופת הקשר, שנמשך כשנה, עדיין לא הייתי בטוחה בקשר אלינו. הבנתי שאם אחרי כל כך הרבה זמן ביחד אני עדיין לא מסוגלת להתגבר על זה, כנראה שזה לא ישתנה".
ההכרעה: "הגעתי להחלטה הכואבת מאוד שאנחנו צריכים להפרד. אף אחד לא הצליח להבין אותי, המשפחה והחברים שלי מתו עליו וגם הבן שלי אהב אותו מאוד. פשוט הבנתי שאם העניין ה'קטן' הזה עדיין מפריע לי, כנראה שהוא לא האחד בשבילי".
תחושות שלאחר מעשה: "כשנפרדנו ממש נחצה לי הלב לשניים, אבל ידעתי בפנים שזה הדבר הנכון לעשות. בחודשים הראשונים לפרידה הוא ניסה לחזור אלי כמה פעמים, אבל הבהרתי לו שזה לא יקרה, עד כמה שהיה לי קשה להגיד את זה בקול רם. לא הייתה לי חרטה על זה שהיינו ביחד, אבל גם לא על זה שנפרדנו".
מוסר השכל: "לדעתי כל אחד צריך להיות קשוב לאינטואיציות שלו. ברור שישנם דברים שמשתנים עם הזמן, אבל עובדה שגם לא. באותה תקופה פער הגילאים בינינו באמת הפריע לי על אף שכיום לא הייתי מתנגדת לצאת עם בחורים צעירים יותר, גם אם הם בני עשרים ומשהו...".
זוג: טל אורן, בת 25. עומרי טלר, בן 26.
סטטוס: זוג מאוהב כבר חמש שנים.
קו אדום: לצאת עם בחור מעשן.
דבר החוצה: "כשהכרנו בהתחלה", מספרת אורן, "לא התעמתתי איתו על העניין כי עוד לא ידעתי לאן זה יוביל, ולא הרגשתי שיש לי זכות לבוא וישר להציב אולטימטום. זאת גם היתה הפעם הראשונה שיצאתי עם מישהו שמעשן ולא תיארתי לעצמי שזה יפריע לי כל כך".
ההתלבטות: טל ניסתה להמעיט בערך העניין אבל היא לא הצליחה. היא הבינה שכאן זה הגבול שלה - השאלה היתה האם היא מוכנה להציב אותו גם במחיר של סיום הקשר.
שאלת מיליון הדולר: "בסופו של דבר", מסכמת טלר, "לא יכולתי יותר. מהרגע שהקשר נהיה אינטימי הבהרתי לו שאם הוא מעשן הוא לא מתקרב אלי, לא מנשק אותי ולא נוגע בי – כי זה פשוט מסריח ברמות שאני לא יכולה לחיות איתן".
תוצאות שלאחר מעשה: היא לא ציפתה לזה, אבל האולטימטום עבד. "הוא הוריד בהדרגה את המינון והיה מעשן רק בימים שידענו שלא ניפגש. היום הוא כבר נגמל לחלוטין".
מוסר השכל: "אהבה אמיתית תמיד מנצחת".
