המון טורים, מאמרים ואפילו ספרים מתחילים בצמד המילים "התבקשתי לכתוב". וכשאתה עיתונאי, אתה אכן מתבקש לכתוב מעת לעת. אני זוכר, כי פעם הייתי עיתונאי.
מאידך, מזה שנים איני מתבקש לכתוב, אלא לעתים רחוקות, ואולי בגלל זה אני כל כך רוצה לכתוב את הטור הזה. שהרי התבקשתי לכתוב אותו! ואני יכול להתחיל אותו בצמד המילים הזה, שהוא כנראה חלומו של כל כותב.
טוב, עכשיו אחרי שאתם יודעים שנתבקשתי – מה נתבקשתי, נדרשתי. באיומי אקדח – לכתוב, אפשר לעבור הלאה ולנסות להתחיל את הטור הזה מחדש. ואם כבר התחלנו מחדש, אתם תרשו לי לדבר רגע על קלישאות.
אם ניקח את כלל הקלישאות והמנטרות המתישות ונזקק את המכנה המשותף הנמוך ביותר שלהן, נגיע כנראה לאיזשהי אמת. כן. דברים נאמרים שוב ושוב, פעם אחר פעם, לא רק כי הם קלישאתיים וכי שמענו אותם קודם, אלא בעיקר כי הם אמיתיים. ולפיכך אתחיל בקלישאה חבוטה נוספת – לצד ה"התבקשתי לכתוב" שלמעלה: אחרי עשור משותף, נישואים הם קודם כל שותפות ורק אחר כך זוגיות. למעשה, האתגר האולטימטיבי של הזוג הנשוי דהיום, בהנחה שהוא חפץ חיים ולא רוצה לחפש אלטרנטיבות שם בחוץ, הוא למצוא את הזוגיות בתוככי השותפות וגידול הילדים. ומהמקום הזה בדיוק אני כותב. או נתבקשתי לכתוב. כשבזוקה מוצמדת לראשי.
בילוי עריות
קחו את השבוע האחרון, למשל. ביום ראשון בבוקר קמנו עם ילדה חולה. ביום שלישי אחר הצהריים גילינו ששני האחרים חולים גם הם. ביום רביעי הילדה המחלימה הלכה לבית הספר, ושבה כל כך חיוורת, שהוחלט להשאיר אותה בבית למשך כל השבוע. שני האחרים התנחלו בבית החל מיום רביעי, ונכון ליום שישי בבוקר נראים מרוצים לגמרי מהמצב הנוכחי, שכולל ארבעים מעלות חום מדי פעם, המון סרטים (ודורה!) ב-DVD וגישה חופשית למשחקים במחשב של אבא.
ההורים של שני הילדים האלה, חוץ מלתפעל את שלושת הדרדקים, כלומר" להאכיל, לקלח, לטפל, לקחת לרופא, לקנות תרופות וכיוצא באלה שמחות, גם נדרשו למלוא את מכסת שעות העבודה שלהם. לא תתפלאו, לפיכך, שהטור הזה נכתב באחת בלילה, לא כן? ועכשיו הרשו לי לשאול אתכם: כמה פעמים לדעתכם יצאנו, זוגתי ואנוכי, לבלות השבוע? כמה פעמים ישבנו והחזקנו ידיים והחלפנו עפעופים? כמה פעמים הסתערנו זה על זה, קרענו בגדים ועשינו מעשים על השיש או על מכונת הכביסה?
אבל גם בשבועות כאלה, שלוקחים את השותפות לאיזו נקודת קיצון לא סבירה בעליל; שבה כל פעם שאתה חוזר מאיזו עבודה ומגלה שהכיור נקי והילדים רחוצים אתה מרגיש האיש הכי בר מזל בעולם, גם בשבועות כאלה יש רגעי חסד. הנה סוד קטן: ילדים עם ארבעים מעלות חום קורנים. הם נפוחים, מבריקים ויפים מתמיד, וכשהוריהם מתכנסים מעליהם כדי לנסות לצנן אותם טיפה ולגרום להם להירדם כבר, לכל הרוחות, הם רואים שם את הגנים המשותפים שלא היו אלמלא הצטרפו שניהם יחד. הורים רואים את זה הרבה פעמים, אבל כשהילד שלך מסכן ואומלל ומקסים כל כך, ואתה אוחז את ידה של זוגתך למרשותיו (ואתה גם מצליח להתעלות מעל העייפות הכרונית המזוינת הזו), אתה יודע שעשיתם משהו טוב ביחד ושיש משמעות לכל המסע המשותף הזה. כן, גם על מתחיו וצעריו וסערותיו וכעסיו. ברוס ספרינגסטין מספר על השיר Thunder Road שפותח את האלבוס הקלאסי שלו, Born to Run, שזה לא רק שיר. זו גם הזמנה. הזמנה לבוא ולהצטרף ולשמוע ולהקשיב ולקחת חלק. הטור הזה, שהוא אחד ויחיד וראשון ואפעס, מופתי הרבה פחות מהשיר הנפלא ההוא, גם הוא הזמנה. לבוא ולהצטרף ולגלות את מה שכולנו חולקים בתוך העולם המופלא והמוזר של הנשואים פלוס. ולרגע אחד, גם אני, כמו ברוס ספרינגסטין, מקווה שתישארו לשיר הבא.
