שני פחדים עברו אלי בתורשה מאמא שלי. הראשון הוא הפחד לנהוג. השני הוא הפחד מהעברת בשורות רעות.
כשהייתי קטנה הפחד של אמא שלי לנהוג התעורר בעיקר בלילה, אבל גם ביום זה לא היה כזה להיט. הפחד הזה, כמו שאתם יכולים לנחש, הוביל ליותר מדי ריבים וצרחות בבית. אני רציתי שאמא תבוא לאסוף אותי מחברות, אמא לא רצתה להיכנס לאוטו, ומכאן הדרך לתאונה, כמו שאתם בוודאי יכולים לנחש, די קצרה ובלתי נמנעת.
עם הזמן, צריך להודות, החרדות של אמא חדרו גם אלי. בכל פעם שהיא נכנסה לרכב, הייתי בטוחה שהיא תמות. יתרה מזאת, אם היא ביקשה ממני להצטרף אליה לנסיעה ואני סירבתי בגלל עייפות או סתם כי לא התחשק לי, רגשות האשם היו אוכלים לי את הכבד עם כפית. היא הייתה יוצאת מהבית, אני הייתי עומדת ליד החלון ומחכה שתשוב.
היום, כמה מפתיע, אין לי רישיון נהיגה. מי אמר פראנויה ולא קיבל?
הפחד השני של אמא שעבר אלי הוא הפחד לבשר בשורות רעות. יותר מהפחד שלה שיקרה משהו רע, נדמה לי שהחשש הגדול יותר היה שיגיבו לא טוב למשהו רע, שלא נתגבר על המשהו הרע הזה.
הפחד הזה הוביל אותה לעשות דברים כמו לבשר לי שסבא שלי נפטר רק שבוע לאחר המקרה ולספר לי שחבר ילדות שלי נפטר רק שנתיים אחרי, כמו גם לדווח לי בדיעבד שהיא עברה ניתוח להסרת גידול ברחם בזמן שאני הייתי בטיול שנתי.
הפחד שלי מהפחד של אמא שלי והפחד שלי להיות כמוה הוביל אותי לאורך חיי לדפוק קפיצת ראש ללא היסוס לתוך כל מה שלדעתי ענה על ההגדרה של "משהו רע", לצאת מזה בחיים ולספר – מה לספר, לצעוק - לכל מי שרק היה מוכן לשמוע את המשפט: "ברינג איט און, אני לא מפחדת מכלום".
דמיינו את האכזבה שלי כשהתבגרתי והשכלתי ולמדתי שקפיצה לגוב האריות מאוד דומה לבריחה מגוב האריות ושבסך הכל מדובר באותו פחד, שרק בא לידי ביטוי בדרכים שונות.
אדם טיפש אמר לי פעם: "כל מה שעשית עד היום הוביל לכאן". איזה בולשיט, אני לא מבינה את השטות הזו של התייחסות לחיים כאל דרך. אם תעשי כך וכך תגמרי במקום כזה וכזה ולעומת זאת אם תפעלי אחרת המקום אליו תגיעי הוא לבטח כזה וכזה. מה? סליחה? אתם באמת מאמינים בזה? אז רגע, אם הייתי ממשיכה את הלימודים, ואם הייתי נשארת עם בעלי הראשון או השני – כן, התגרשתי פעמיים, אבל בואו נשמור על מידה מסוימת של מיסתורין, אם לא הייתי מבלה חמש שנים בניו יורק, אם הייתי עושה בחירות אחרות, אז לא הייתי יושבת כאן בגיל 32 ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר מול רופא שמסביר לי שאני חולה ושיש לי סרטן? מצטערת אם זה יצא דרמטי מדי. אני לא טובה בלהעביר בשורות רעות.ממאיר עיניים
אני מודעת לכשל הזה שיש אצלי אם אני מספרת לכם משהו, אני צריכה חיוך כתגובה. אז איך משיגים תוצאה כזו כשהבשורה היא "סרטן"?.
בגלל שגם לי לא הייתה תשובה לעניין הזה, נכנסתי לחנות ספרים והתחלתי לחפש ספרים על סרטן. לא על המחלה ולא על התמודדות עם המחלה– אלא חיפשתי ספר על התמודדות עם אנשים שמתמודדים עם העובדה שאת חולה.
מצאתי ספרים לאנשים שעשו בחירות שקשורות למיניות שלהם מצאתי ספרים על הדרכים להסביר לאנשים שיקיריהם מכור לסמים, שהוא קינקי, שהוא צמחוני. אה, ואם במקרה החלטתם לגור במלונה אז גם על זה יש ספר. אבל איך לספר לאנשים שיש לך סרטן? יוק. אפילו לא שורה.
אז פניתי למי שתמיד עמד שם לצידי: ידידי היקר האלכוהול ולקחתי את בן זוגי – כן, יש לי בן זוג, אבל רגע, באמת, אני מבטיחה אנחנו עוד נשלים פרטים - וקומץ אהוב של חברות לשתות קאווה. התוכנית הייתה להסביר להם, להרגיע אותם, לתת להם תקציר של מה שעומד לבוא. לא שידעתי מה עומד לבוא, אבל לפחות שהם יהיו רגועים. לא כולם צריכים לדאוג בגלל בשורות רעות.הלכנו הביתה מבושמים ומאושרים, העלינו תמונות לפייסבוק מהערב המצחיק והלכנו לישון. למחרת בבוקר חברה התקשרה ואמרה: "תגידי לי, את מפגרת? יכול להיות שאמרת 'לא לא ממאיר?' זאת אומרת ממאיר? יש לך סרטן? זה מה שאמרת אתמול לפני שעשינו לחיים?".
אז בגלל שהתוכנית הגאונית לא עבדה, עשיתי סבב טלפונים לחברים הקרובים וסיפרתי. התמודדתי עם מגוון של תגובות. תגובות שהזכירו לי דברים שאנשים אמרו לי כשאבא שלי נפטר. תגובות כאלו של אנשים שאין להם מושג איך מגיבים לכזה דבר והם רק מתים מפחד שיצא להם מהפה המשפט הלא נכון.סרטן באורך מלא
כשאבא נפטר אמרו לי משפטים כמו "עם הזמן תרגישי יותר טוב, הזמן מרפא כל פצע". אחרי שעברו כמה שנים הבנתי שמי שאמר את זה כנראה לא איבד אף אחד מימיו. אמרו לי משפטים כמו "משתתפים בצערך" ואני חשבתי לעצמי: איך? איך בדיוק אתם משתתפים בצער של מישהו אחר? צער זה לא מסיבה, אין משתתפים. אפילו הקרובים ביותר אלי כמו אמא שלי, שאיבדה את בעלה באותו רגע, אינם משתתפים בצערי. הם משתתפים בצערם.
אז הקשבתי גם הפעם, כמו בפעם ששכלתי את אבא, למשפטים מטופשים כמו: "אל תדאגי, זה קטן עליך, את לוקחת את זה בעיניים עצומות". כל מה שרציתי לענות היה: "וואלה? על איזה בסיס אמפרי אנחנו מבססים את זה? אפשר לקבל את זה בכתב?".
