סיפורו הטרגי של "הרופא מעזה", ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, הוא אחד מהסיפורים הנוגעים ביותר ללב: במהלך ינואר 2009 פגז תועה של צה"ל פגע בביתו והרג את שלוש בנותיו ואחייניתו. המסע מעורר ההשראה שעבר אבו-אלעיש מאז ועד היום סופר בהרחבה בספר פרי עטו - "לא אשנא".
כשלקחתי לידי את הספר, לפני כשנה, קשה היה להתעלם מאהבת האדם של הכותב, שחייו זימנו לו אין ספור סיבות לפתח מרירות ושנאה, אך הוא בחר בדרך אחרת. כבר מתוך השם עולה תחושה של פעולה אקטיבית, כמי שמכריז בפני העולם: "אני עוצר את זרם השנאה שמצפים ממני להתמלא בו. אני לא אשנא!". הספר מתאר את האישיות יוצאת הדופן של ד"ר אבו-אלעיש, שניחן ביכולת קיצונית לשמור על כוונות ומעשים טהורים אל מול מציאות בלתי אפשרית, של אובדן עצום. הספר טלטל את נפשי. הכאב העצום וההתרגשות מילאו את עיני דמעות לאורך הקריאה.
כששמעתי שתיאטרון הבימה העלה הצגת יחיד המבוססת על הספר (מחזה ובימוי: שי פיטובסקי), מיהרתי ללכת לראותה. ההצגה ממחישה היטב את הנקודה העיקרית - נפשו הייחודית ומלאת החמלה של אבו-אלעיש. לאחר החוויה הרגשית העמוקה שעברתי במהלך ההצגה, הזמנתי את השחקן רסאן עבאס להתארח בתוכניתי "ארץ חדשה", ברדיו מהות החיים, לשיחה על פיוס ואהבת אדם.
אהבה: שליחות ודרך חיים
>> לחצו כאן להאזנה לתוכנית "ארץ חדשה" עם רסאן עבאס
בתוכנית "ארץ חדשה" ב"רדיו מהות החיים" אני משוחחת עם אורחיי על התפתחות מתוך משברים עמוקים וצמיחה למקומות חדשים. בכל תכנית, בשיחה אינטימית ואישית, חושף בפנינו המרואיין את סיפור חייו זאת לאחר שעבר אירוע שטילטל את חייו, הסית אותם ממסלולם אבל בעיקר שימש מנוף והזדמנות לבא אחריו.
בשיחה שניהלנו אני ועבאס באולפן, שוחחנו על ההזדהות שלו עם הדמות של אבו אלעיש: "כשאילן רונן והנהלת הבימה הציעו לי להשתתף בהצגה, קראתי את הספר ומאוד התרגשתי ושמחתי שאני הולך לעשות את הדמות הזאת." הוא סיפר. "האמת, כשקראתי את הספר, הרגשתי כאילו הוא מספר עלי. כמו במשפחה שלו גם אנחנו חיינו 11 נפשות בחדר קטן, בבית שבו אבא שלי סגר בניילון את החלונות, ואמא שמה על החול – כי לא היתה רצפה - מחצלות, כמה מזרונים וככה ישנו."
כחלק מתהליך העבודה על הדמות, ניהלו עבאס וד"ר אבו-אלעיש דיאלוג כדי להבין את אופיו המיוחד של הד"ר. "תוך כדי עבודה על ההצגה דיברנו כמה פעמים בטלפון, וכשהיה מתקשר אלי היה מבקש את ד"ר עזאלעדין אבואלעיש, ככה ידעתי שזה הוא על הקו..." מספר עבאס וממשיך למנות את הדרכים המקבילות בסיפורי החיים של השניים: "עזאלדין יצא לעבוד בגיל 7, אני יצאתי בגיל 11. בחופש הגדול הייתי בא לתל אביב, עובד במסעדה ולפעמים הייתי צריך להיכנס לתוך הסיר הגדול עם הליפא כדי לנקות אותו, מנקה ובוכה כי התגעגתי לאמא ואבא..."הספר, כמו ההצגה, מאפשר לצופה מן הצד היכרות עם תפיסת עולמו הייחודית של הד"ר עזאדין אבו-אלעיש. באחת מן הפסקאות העוצמתיות בספר הוא מספר:
"אני מאמין בדו קיום, ולא במעגלים אינסופיים של נקמה ועונש. ואולי האמת הסמויה על עזה יכולה להיקלט בתודעה רק כאשר מעביר אותה אדם שאינו שונא. כמו רבים אחרים בעזה, הועמדתי בניסיון הנסיבות האכזריות כל חיי. עד היום ראיתי בכל קושי הזדמנות להתחזק; כל קושי שימש ספק אנרגיה שדחף אותי קדימה, נשק שצייד אותי טוב יותר למאבק הבא... האלימות היתה מעשה ידי אדם, אך שליחותי היא לנסות בכל מאודי להבטיח שהתוצאות יובילו לטוב – ולא לעוול, לאלימות ולייאוש הולכים וגוברים".
זרעים ליכולות האלה שלו - לחשוב בבהירות ולייצר פעילות בריאה אל מול מציאות רווית סבל, אפשר למצוא כבר בילדות בצל עוני מחפיר. אבו-אלעיש היה יוצא כל בוקר בשעה חמש לעבודה פיזית בבניין, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא היה מגיע לבית הספר מותש, פעמים רבות נרדם במהלך השיעורים, אך הבין שהשכלה היא הדרך היחידה להיחלץ מהמציאות האומללה שבה נולד וגדל. בית הספר היה עבורו קודש הקודשים. הוא עבד קשה מאוד כדי לזכות בשבחי המורים והקפיד להיות התלמיד המצטיין בכיתה. כך, בעזרת מאמץ עיקש וכוח האמונה, תוך עידוד ותמיכה של משפחתו, התקבל ללימודים בבית הספר לרפואה בקהיר ומימש את חלומו להיות רופא. בהמשך עשה תואר נוסף בהארוורד והשתלב כרופא הפלסטיני הראשון בצוות של בית חולים ישראלי.
שנאה: מחלה קשה והרסנית
בתמונה על כריכת הספר מצולמות שלוש מבנותיו נופשות על חוף הים. לכאורה תמונה פסטורלית, אלא שהתמונה צולמה ביום שבו אבו-אלעיש לוקח את שמונת ילדיו לבילוי משותף, זמן קצר אחרי מות אשתו האהובה נדיה, על מנת להתחיל לאסוף את השברים שנפערו בליבם.
"מותה הותיר אותנו המומים, מבולבלים ומעורערים מאובדנו הפתאומי של האיזון שהשרתה עלינו תמיד. הייתי חייב לכנס את המשפחה הרחק מהרעש ומהכאוס של עירנו ג'בליה, כדי לאפשר לכולנו פרטיוּת, להיזכר בקשרים המחברים בינינו ולחזק אותם".
הידיעה על כך שמצבה של אשתו הפך להיות קריטי הגיעה אל ד"ר אבו-אלעיש כשהיה בחו"ל. מאותו רגע החל בניסיונות להגיע במהירות האפשרית מבריסל לבית החולים שיבא בתל השומר. אלא שהדרך היתה רצופת מכשולים והוא סבל מעיכובים של שעות בכל מחסום, זאת, על אף שהוא עובר בהם באופן שגרתי בהיותו רופא פלסטיני שעובד בישראל. אמנם את ההמתנות הממושכות וההשפלות היומיומיות במחסומים הוא מכיר וחווה כמעט מדי יום, אבל בפעם הזאת, כשהוא מתחנן שיתנו לו לעבור כדי שיספיק לראות את אשתו בחיים - זה מקומם במיוחד.
בצל האובדן והכאב הכבד, באותו יום בחוף הים, המשפחה זוכה לרגעים של שמחה וחסד ואבו-אלעיש מאמין שהמשפחה חזקה ותתגבר על המשבר. אלא שהשלווה לא מאריכה ימים בביתם. שלוש הבנות ששיחקו בחול, נהרגו בטרגדיה האיומה, שפקדה את משפחתו ב-16 בינואר 2009 - רק ארבעה חודשים לאחר מות אשתו - כשכוחות ישראלים הפציצו את ביתו ברצועת עזה. זעקתו קורעת הלב נשמעה דקות לאחר מכן בשידור חי, כשהתקשר לחברו, כתב החדשות שלומי אלדר, שענה לטלפון בעיצומו של שידור חי!
אני נפעמת מהאופן שבו אבו-אלעיש התמודד עם המכה האיומה שפגעה שוב במשפחתו תוך זמן כל כך קצר. למרות סערת הרגשות העזה, אבו-אלעיש מפגין גדלות נפש ומתעל גם את האירועים הטרגיים ביותר לעשיה חיובית. הוא שומר על עצמו ועל משפחתו מפני נפילה לתהומות השנאה, לא נכנע לייאוש ולא מאבד תקווה. במקום, הוא בוחן איך לשנות את המציאות העגומה שבה גדל וחי ומבקש להיטיב לא רק עם משפחתו; הוא מקפיד להסתכל גם על הסביבה שלו - ער לסבל ולדיכוי של העם שלו ושל הנשים הפלסטיניות, אותן הוא מוקיר במיוחד. אבו-אלעיש הקים קרן סיוע לילדות במזרח התיכון וכמי שנולד וגדל בג'בליה, הוא פועל בנחישות לשיפור הבריאות והחינוך ברצועת עזה. בנוסף, הוא מרצה בכל העולם ומדבר מעל כל במה אפשרית, על אודות הקירבה בין ישראלים לפלסטינים ועל הצורך להרוס את המחסומים המנטליים בין העמים.
'לא אשנא', הספר ועכשיו גם ההצגה, מספרים את סיפור חייו של אדם מעורר השראה, בעל תעצומות נפש יוצאות דופן, שרואה בשנאה מחלה קשה והרסנית שמקורה בעיוורון. הוא מזכיר לנו איך בכל מצב אפשר לבחור בפעולה חיובית, במקום לזהם את עצמנו ברגשות שליליים.
צידה לדרך:
הלב הוא כמו גן. ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה. אילו פרחים תבחר לגדל בו? (- גאוטמה בודהה )
>> לחצו כאן להאזנה לתוכנית "ארץ חדשה" עם רסאן עבאס
לאתר מהות החיים
