"האב של המאה": רץ טריאתלון עם בתו המשותקת

התמונה הבלתי נשכחת זיכתה את ואן ביק בכינוי "האב של המאה", אבל בשבילו ובשביל בתו לא מדובר באירוע יוצא מגדר הרגיל: "מדיסון, שמכונה מדי, אוהבת להיות בחוץ". אבא שלה הוא אתלט, שמרבה להשתתף בתחרויות, ויחד הם מהווים צוות שצולח מסלולים במים וביבשה בכוח השרירים שלו ושמחת החיים שלה. בטריאתלון סאנפורד אנד סאן השלימו חצי קילומטר בשחייה, 20 קילומטרים ברכיבה על אופניים וחמישה קילומטרים בריצה. כשהאב שוחה, הבת שוכבת בסירה מתנפחת קטנה, שרתומה אליו. כשהוא רוכב, היא נחה בקרונית שמחוברת לאופניים שלו. כשהוא רץ, הוא דוחף את עגלת הבאגי שלה. במעברים בין שלבי הטריאתלון השונים הוא נושא אותה בזרועותיו.

צוות מדי בפעולה:

לא בלי בתי

מדי (13) אינה מסוגלת לנוע בכוחות עצמה וגם לא לדבר, אבל ואן ביק חושב שהוא יודע מה היא אוהבת. בראיון למידלנד דיילי ניוז הוא הסביר: "היא מתפקדת כמו בת שלושה חודשים ואחד הדברים המעטים מאוד שאנחנו יודעים הוא שהיא נהנית להיות בחוץ, להיות במים, להרגיש את הרוח בשערה ועל פניה ולעבור את כל המהמורות". לדבריו, "זוהי השנה הרביעית שבה אנחנו רצים, והשנה השלישית שבה אנחנו משתתפים יחד בטריאתלון. זה הטריאתלון השביעי או השמיני שלנו בקיץ הזה". השניים השתתפו כבר ביותר מ-70 תחרויות.

הצד המפתיע בסיפור של משפחת ואן ביק הוא, שעד לא מזמן, האב כלל לא היה ספורטאי. מדי הפכה אותו לכזה. עד 2008 ואן ביק עישן שתי קופסאות סיגריות ביום ולא היה בכושר. אחרי שהשתתף במרתון וראה כמה בתו נהנית, הפסיק לעשן וללעוס טבק והתחיל להתאמן ולהשתתף בתחרויות באופן קבוע. ההנאה שלה היוותה השראה ליוזמה נוספת מבית ואן ביק: ריק הקים ארגון ללא מטרת רווח, Team Maddy, שאוסף כסף לבניית ציוד ואביזרי התאמה לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

ואן ביק מתאר את ההלם שתקף אותו את רעייתו כאשר חודשיים לאחר לידתה, נודע להם שמדיסון לא תוכל לעולם לתפקד כמו ילדה בריאה, אבל מוסיף: "בלעדיה לא היינו האנשים שאנחנו היום".

כל מה שצריך זה כוח רצון

אם הסיפור שלהם עוד לא גרם לכם לזמזם את השיר He Ain't Heavy, He's My Brother, זה של האחים קונור גרין וקיידן לונג מנשוויל, טנסי, בטוח יעשה זאת. גם כאן בן משפחה אחד, הפעם האח הגדול, קונור, החליט להיות ספורטאי למען בן משפחה אחר - האח הקטן, קיידן גרין, חולה בשיתוק מוחין.

קונור בסרטון מרגש:

ג'ני לונג, אמם של שני הילדים המתוקים להפליא האלה, מספרת על החוויה: "במובן מסוים, את כמעט מתאבלת על הילד שלך. את מתאבלת על אובדנו של ילד עם יכולת נורמלית לעשות דברים. אבל אחרי תהליך האבל מגיע מין 'אהממ' כזה. את אומרת, 'הילד שלי לא יחיה את חייו בתוך הבית. הוא יכול לצאת. הוא יכול לעשות דברים. כל מה שצריך זה כוח רצון".

לדבריה, בנה הבכור חש בודד כי התקשה לתקשר עם אחיו החולה. יום אחד בני המשפחה ראו ילדים רצים עם עגלות נגררות ובתוכן אחיהם הקטנים. הם החליטו לנסות זאת בעצמם. קונור בן השבע וקיידן בן החמש השתתפו במירוץ הראשון ללא הכנה מוקדמת. הם הגיעו למקום האחרון וזה היה נהדר - מאותו רגע הקשר ביניהם התהדק ומאז הם משתתפים במירוצים ובטריאתלונים לילדים, שבהם קיידן מצטרף לקונור באמצעים הדומים לאלה שמשמשים את משפחת ואן ביק - סירה מתנפחת ועגלה נגררת.

ההורים, ג'ני וג'ף, הציעו לקונור להשתתף פעם אחת במירוץ בלי אחיו הקטן, "רק כדי להרגיש איך זה", אך הוא סרב. "אני לא רוצה לנצח, אני רוצה שהוא יסיים", אמר, "אני לא רוצה שהוא יישאר בצד, כי זה לא הוגן כלפיו". את הניצחון שלהם האחים לונג ממילא כבר השיגו.

צידה לדרך:

"אנחנו בוחרים כל יום ביחד לחיות את החיים. לצאת לרוץ ולהנות מהאדמה ומהכביש, להריח גשם פריחה וטל של בוקר... אנחנו כאן כדי לרוץ את מרוץ החיים ושמישהו ינסה לעצור אותנו …."

(שי מנה)