הסיפור של קנדי צ'אנג, אמנית ובעלת סטודיו לעיצוב מניו אורלינס, הוא דוגמה קלאסית לכך שאפשר להוציא מתוק מעז. היא כמובן אינה האמנית הראשונה שמשתמשת בכאב כחומר גלם לעבודות שלה, אבל צ'אנג עשתה משהו שונה, ויצרה פרויקט אמנות חובק עולם, שבהתחלה השתתפו בו תושבי השכונה שלה, ובהמשך אנשים מכל רחבי הגלובוס. כאב הפך ליצירה, מבנה נטוש הפך לפרויקט אמנות אינטראקטיבי והמון חולמים קיבלו מקום שבו אפשר לחלוק מחשבות גם מחוץ למרחב הווירטואלי.
הכול התחיל כשצ'אנג איבדה אדם קרוב. האובדן גרם לה לחשוב הרבה על המוות והיא רצתה לדעת מה חשוב לאנשים שמקיפים אותה. כדי לעשות זאת, היא הפכה קיר של מבנה נטוש בשכונה שלה בניו אורלינס ללוח ענק. היא כתבה עליו עם שבלונות עשרות פעמים את המשפט Before I die I want to... - "לפני שאמות אני רוצה...", והשאירה מקום למלא את החסר. גירי לוח הושארו שם לטובת העוברים ושבים שמעוניינים לספר, בדרך כלל בעילום שם, לאלה שיבואו אחריהם מה היו רוצים להספיק לעשות לפני שיגיע יומם האחרון. זה קרה בתחילת השנה שעברה ומאז הסיפור לא מפסיק לכתוב את עצמו.
רקמה אנושית אחת חיה
תוך יום הקיר התמלא במחשבות, רצונות ושאיפות: לראות את העלים משנים צבע הרבה פעמים, לכתוב ספר, לגדל קוף, להפיל את הממשלה, לרקוד, להאמין, לגרום לכריסטין לאהוב אותי, להגיד לאמא שלי שאני אוהב אותה, להתפוגג אל תוך האור, לחיות בלי כסף, לשחות בלי להחזיק את האף, לנטוע עץ, לגלות את אטלנטיס, לחבק אותה רק עוד פעם אחת. זה רק חלק קטן מים המחשבות שמילאו את הקיר, נמחקו ונעלמו כדי לפנות מקום למחשבות חדשות. זו לא סתם אמנות, זו אמנות עם חיים, כמו גוף שתאים מתים נושרים ממנו כדי לפנות מקום לבאים בתור.
בסשן שאלות ותשובות בכינוס TED שבו השתתפה, סיפרה צ'אנג: "במהלך חודשים מעטים טרגדיות אישיות רבות קרו לי ולכמה מחבריי. חבר אחד איבד את אביו. חבר אחר איבד את בנו הצעיר. אני איבדתי מישהי שהייתה כמו אמא שנייה בשבילי. זה גרם לי להיות ממש מודעת לכך שהחיים קצרים ושבירים ושאי אי אפשר להתעכב. זה גרם לי לחשוב הרבה על מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי, על מה באמת חשוב לי. זה חלק מההשראה לפרויקט Before I Die." לטובת הפרויקט והבאים אחריו צ'אנג עזבה משרה יוקרתית בחברת נוקיה ויצאה אל הרחוב.
הניסוי הצנוע של קנדי צ'אנג הפך להצלחה. לה הוא כמובן גרם להתרגש, לצחוק, לבכות ולמצוא נחמה, אבל ההצלחה היתה גדולה יותר. תושבי השכונה של העיר למודת הסבל, שעדיין משתקמת מנזקי סופת ההוריקן קתרינה ומהתפרצות באר הנפט של חברת bp, חשו שיש ביניהם חיבור. עד מהרה הפרויקט זכה לסיקור תקשורתי ולשלל מחמאות, ומרחבי העולם נשמעו הבקשות: "גם אנחנו רוצים כזה!".
Civic Center, הסטודיו שהקימה צ'אנג בשיתוף ג'יימס א. ריבס, סיפק את המענה. צוות הסטודיו, שמתמחה ביצירת כלים לשיפור המרחב העירוני בעזרת אמנות, עיצוב, חינוך, תכנון ומחקר, יצר אתר שדרכו אפשר לקנות ערכת כלים להקמת קיר Before I Die בכל שפה או ללמוד איך לעשות אותו בעצמכם. מעניין אם מישהו בישראל ירים את הכפפה.
מאז קמו קירות נוספים רבים ברחבי ארה"ב וגם בהולנד, ארגנטינה, דרום אפריקה, קזחסטן, מקסיקו וארצות נוספות. כמתבקש, יש גם קיר בטוויטר, שאליו מועלים משפטים מהרחוב. מצאתי שם חלומות מופלאים, כמו: "לפני שאמות אני רוצה לרוץ בתוך כדור ענק של אוגר", "לפני שאמות אני רוצה להחזיק את הגיטרה של ווילי נלסון" ו"לפני שאמות אני רוצה לקרוא את כל הספרים הבלתי קרואים שעל המדף שלי".
ליצור מרחב לדיאלוג דרך אמנות
בעקבות ההצלחה צ'אנג הוזמנה ליצור פרויקט נוסף באותה הרוח, הפעם בשיתוף הקהילה המקומית בעיר פיירבנקס שבאלסקה. הפרויקט מפיח חיים בבניין פולאריס, המבנה הגבוה ביותר בעיר, שעומד נטוש מזה עשור. על חלקו העליון של הבניין נתלה שלט ענק בגובה ארבע קומות, שאומר Looking for Love again, "לחפש אהבה עוד פעם". מי שמתקרב אל המבנה ימצא בפינה בחלקו התחתון שני קירות לוח, שמזמינים את העוברים ושבים לכתוב עליהם בגיר. על צלע אחת - "הזיכרונות שלי מבניין פולאריס", ועל הצלע השניה - "התקוות שלי מבניין פולאריס". מישהו כתב שהוא זוכר שהיה השליח שהביא לשם את העיתונים בימים בהם הדירות היו מיושבות. ג'ק, בן ¾5, כתב שהוא מקווה שבניין פולאריס יהפוך למלון לכלבים.
לשאלה האם אינה חוששת מהשחתה, צ'אנג עונה שכן וזה אכן קורה ומצריך מעקב יומי. עם זאת, היא מציינת שהמקרים מעטים בהרבה ממה שאנשים נוטים לחשוש שיקרה וש"כמה שרבוטים של בולבולים הם מחיר ששווה לשלם בשביל זה."
בינתיים, הקיר הראשון והניסיוני בשכונה בניו אורלינס, זכה לסוף טוב. המבנה הנטוש נרכש על ידי בעלים חדשים, הקיר נצבע בלבן ונכתב עליו בשחור משפט אחד: "המחשבות שלנו עבור היחיד הן מה שהאמנות היא עבור הקהילה".
צידה לדרך
"תחיה כאילו מחר תמות, ותלמד כאילו תחיה לנצח..." (גנדי)
