אני יכולה לחתום על זה שרק לפני יומיים התחיל החופש הגדול, ואני, שממש אין לי כוח להיות קצינת בידור, הצלחתי לבלוע את רוע הגזרה בזכות הדבר שנקרא קיטנה. אז איך זה שעוד לא הצלחתי להתרגל לעובדה שהחופש רק התחיל והקיטנה כבר הסתיימה? "אמא, את מאמינה שמחרתיים אני מסיימת את הקיטנה?", האמת שלא, אבל במציאות זה קרה, הרגע הזה שכל כך פחדנו ממנו וכל כך קיווינו שלא יגיע - הגיע גם השנה. אז מה כל כך מפחיד בו, בחופש הגדול, שמצליח להדיר מעינינו שינה?
זה שהילדים יצפו כל היום בטלוויזיה? או זה שהם יצפו כל היום בטלוויזיה, תוך כדי אכילת ממתקים? או שבעצם, מה שמטריד אותנו בכלל זה שהם יהיו משועממים, ירגישו חסרי ערך ותועלת ובשלב מסוים נאלץ אנחנו להפוך לקציני בידור ולקחת חלק פעיל? או שאולי מה שמטריד אותנו זה העלויות המטורפות של כל יציאה מהבית עם שניים עד ארבעה ילדים? לא יודעת מה איתכם, אבל אצלי כל התשובות נכונות. בדמיוני אני רואה איך בחודש הכי ארוך בשנה שלושת הילדים המקסימים שלי הופכים מיצורים מוצלחים וחיוניים לשלוש בטטות עצלות, שרק יושבות ובוהות.
תיאום ציפיות עם עצמי ועם הסביבה
אז בשביל לא להישאר רק עם פחדים ותסכולים הזמנתי לאולפן "אסימונים" את רוית גוטמן, מנחת הורים, שבחמש הדקות הראשונות היא עשתה לי סדר בדברים. מילת המפתח שלה היתה "תיאום ציפיות". היא אמנם דחפה יותר לכיוון של תיאום ציפיות בינינו לבין הילדים, אבל אני הבנתי שקודם כל ולפני הכל, כדאי שנעשה תיאום ציפיות עם עצמנו, עוד לפני שניגע בילדים. הבנתי שבמקום לנסות ולראות איך אני ממשיכה את הכל אותו הדבר בלי לפגוע בשגרת יומי הקדושה, כדאי שמהר מאוד אבין ואפנים שאותו הדבר זה לא עומד להיות. פרט לתיאום ציפיות עם עצמי נזכרתי גם שהחודשים האלה הם ממש לא About me. השאלה אמנם עבדה, אבל עדיין הטרידו אותי ענייני הטלוויזיה והבטלה. "הטלוויזיה מטרידה אותך?", היא שאלה. "לגמרי", עניתי. "הילדים שלי מוכנים לראות טלוויזיה מצאת החמה עד צאת הנשמה". רוית חייכה ואמרה: "אל תהיי כל כך בטוחה, אני מציעה לך בכל נושא לערוך דיאלוג ולשאול אותם מה הם רוצים. אף אחד מאיתנו הוא לא קורא מחשבות. תנסי ותופתעי . בכל מקרה, אני מציעה לאפשר להם בשבוע הראשון וגם בשבוע האחרון, ואולי אפילו עוד שבוע כזה באמצע, לראות כמה שהם רוצים. בשאר השבועות תחליטו ביחד על מכסה מסוימת של תוכניות". רוית טענה, שברגע שהטלוויזיה תהיה מותרת ללא הגבלה באופן חוקי, היא תאבד מחינה ומקיסמה. האמת, שבשלב הזה הרגשתי שרוית ניטרלה את הפצצה כמו חבלנית מנוסה, הפסקתי להיות מודאגת, חזרתי להיות אוהבת, נזכרתי שכמו תמיד, חשוב להפוך את הדברים מנסתרים לגלויים, לשתף את הילדים בדאגות שלנו, בחששות שלנו ובתיאום הציפיות שלנו. כבר באותו הערב ישבתי עם בתי המרכזית לשיחה על הרגלי הצפיה: "מה דעתך?", שאלתי אותה, "שבשבוע הקרוב ובשבוע האחרון תוכלי לראות כמה שאת רוצה?" עיניה נפערו בהפתעה. "ובשאר השבועות נחשוב ביחד על נוסחת צפייה, שעדיין תוכלי להרגיש שאת בחופשה ואני ארגיש אמא אחראית וטובה".משועממים? מבצע ניקיון משפחתי!
באופן מפתיע, באותו סוף שבוע, הבת שלי התעוררה, ובמקום לפתוח את הטלוויזיה, לקחה את העיתון שלה ונשארה לקרוא במיטה. זה לא שכל היום הטלוויזיה לא הודלקה, אבל מידת הלחץ והתשוקה לטלוויזיה בהחלט פחתה. רק שאני, במקום לשמוח שהתוכנית פעלה כמו שרוית צפתה, הייתי טרודה בסאגה לגמרי שונה. בכל יום שבת לקראת שעות הערב מתחילה לרחף מעל ראשי עננה. מניסיון העבר אני יודעת שאלה השעות בהן אני צפויה לקבל הודעה באנגלית, שאומרת "סורי ענת, באט איי קנט קאם טומורו". כותבת ההודעה היא המנקה שלי, שאחת לשבועיים מבריזה. בשבת האחרונה, כשהשעון הראה חצות, נשמתי לרווחה. אחרי שבשבוע שעבר היא לא הגיעה והשבוע חגגנו לקטנה יום הולדת לבנות הכיתה, מצבו של הבית היה נורא. בבוקר, כשהשעה שמונה חלפה, הבנתי שכנראה השמחה היתה מוקדמת. שלחתי הודעה עם סימן שאלה וכמובן שהתשובה היתה "סורי ענת, באט איי קנט קאם טודיי". מיותר לציין שהתבאסתי קשות, היה לי ברור שאני עומדת לתפוס את תפקיד המנקה, ופרט לכך שאני לא סובלת לנקות, הייתי צריכה למצוא לשתי בנותי תעסוקה. רגע לפני שהתחלתי לצלצל לחברות ולקרובי משפחה נזכרתי שוב ברוית, שבשלב מסוים בתוכנית הסבירה שהחוכמה היא לא להיות קצינת בידור של הילדים, אלא להיות זו שתעזור להם להרגיש משמעותיים. אדלר טוען שכולנו אנשים מטרתיים ולכולנו אותה מטרה: להרגיש שייכים. הדרך היחידה להרגיש שייכים היא לתרום, וזה תופס כמובן גם לגבי ילדים. "בעצם זה שאנו מבקשים מהילדים שלנו לעזור לנו, אנחנו מתחילים לתת להם את התחושה של הערך, התרומה והמועילות לסביבה, וזה מה שנותן להם את התחושה שהם חלק מהבית". ברגע שנזכרתי בזה לא היתה לי יותר שום שיחה על כמה זה נורא שהמנקה שלי לא מגיעה והבוקר, שהיה אמור להיות בוקר של סבל ועבדות, הפך לבוקר של תרומה ומשמעות. עוד לא גמרתי לשאול "בא לכן לעזור לי לנקות את הבית, יהיה מה זה כיף, נעשה חליקות והשפרצות?", והבנות שלי קפצו משמחה והגדולה אמרה: "אני היחידה מהכיתה שלי שאף פעם עוד לא ניקתה". לחצו כאן להאזנה לתוכנית בנושא החופש הגדול ועל הדרך לעבור אותו בשפיות, משמעות ואהבה.צידה לדרך
"אם רצונך להיות חופשי ומאושר עליך להקריב את חיי השיעמום וזה לא תמיד קורבן קל" (ריצ'ארד באך)לאתר מהות החיים
