מאז שאני זוכרת את עצמי בטחון עצמי היה האישו שלי. כולם היו בטוחים שיש לי אותו בקילוגרמים עודפים ורק אני ידעתי שמדובר בהונאה ומאחורי הבחורה הבטוחה מסתתרת ילדה מבוהלת, שפוחדת מהצל של עצמה. בכל מקום שהייתי, בכל תחנה שעברתי, ליוותה אותי תמיד חרדה, שהעיבה על שמחתי, שעוד רגע יגלו את התרמית הגדולה.

כשנולד בני בכורי גמלה בליבי ובליבו של האיש שלצידי החלטה, שהילדים שלנו יגדלו בסביבה שתפתח את ביטחונם העצמי, שביחד נאפשר להם להסתובב בעולם מתוך ידיעה ברורה כמה הם שווים. זה לא שהיינו כאלה חכמים. מי שעזרה לנו לקבל את ההחלטה היתה הפסיכולוגית שלנו, שבאחת הפגישות הראשונות אמרה "אף אחד עוד לא הגיע אלי בגלל עודף באהבה ובמילה טובה".

כשני אנשים נחושים לקחנו על עצמנו משימה ובמשך שנים הקפדנו בכל הזדמנות שנקרתה להזכיר לגוזלינו הרכים כמה הם שנונים, כמה הם מוצלחים ובכלל, איזה כיף להם שהם כאלה חכמים והכל בא להם בקלות בלי שהם מתאמצים. עד שהגעתי להרצאה של ד"ר טל בן שחר, שדיבר על כישלון ועל היכולת שלנו להתמודד עמו ועל כך שחיזוק חיובי לילד הוא אכן חשוב וחיוני - רק שיש בעיה אחת קטנה: לעיתים חיזוק שאנו חושבים שהוא חיובי הוא בעצם, שלילי.

חכמים או חרוצים?

בהרצאתו סיפר בן שחר על מחקר שערכה קרול דואק, אחת מגדולות המומחיות בתחום הפסיכולוגיה והחינוך, אמנם על ילדים בני 10, אך לאחר מכן הוא שוכפל גם על ילדים קטנים יותר וגם עם מבוגרים, ובשני המקרים התוצאות היו זהות. דואק חילקה את המשתתפים במחקר לשתי קבוצות באופן אקראי, ונתנה לכל קבוצה לבצע מבדק IQ ברמה סבירה וזמן מספיק, כך שרוב הילדים הצליחו לפתור את הבעיות בהצלחה.

בסיום בדיקת המבדקים, היא ניגשה לקבוצה הראשונה, עברה ילד ילד ונתנה לו פידבק אישי: "כל הכבוד, אתה כל כך חכם ומאוד אינטליגנטי"; לאחר מכן ניגשה לקבוצה השניה וגם שם עברה ילד ילד ונתנה פידבק אישי שונה: "כל הכבוד, עבדת כל כך קשה, רואים שהשקעת בזה מאמץ". זה היה ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות - "אתה כל כך חכם" לעומת "עבדת כל כך קשה והשקעת מאמץ".

בחלקו השני של הניסוי דואק נתנה לכל התלמידים אפשרות לבחור בין מבחן קל ומבחן קשה. יותר מ-50% מהתלמידים שקיבלו פידבק שהם חכמים בחרו את המבחן הקל; יותר מ-60% אחוז מהתלמידים שקיבלו פידבק על המאמץ בחרו במבחן הקשה. החלק השלישי של הניסוי היה מבחן קצת יותר קשה ממה שעשו בפעם הראשונה. ילדי הקבוצה הראשונה ("אתה חכם") מיהרו לוותר ורבים התעצבנו ועזבו את החדר; ילדי הקבוצה השנייה ("עבדת קשה") התגלו כמשקיענים, מתמידים ואפילו נהנים.

בחלקו הרביעי של הניסוי נערך מבדק ברמת הקושי של המבדק הראשון, אבלעם שאלות שונות. התוצאות: בקבוצת "החכמים" היתה ירידה של 16% ברמת התוצאות ואילו בקבוצת "החרוצים" היתה עליה של 17% .

משפט אחד ואיזה הבדל! כשאנחנו אומרים לילדים שלנו "איזה חכמים אתם, איזה מדהימים אתם", כל מה שנותר להם לעשות זה לנסות ולהגן על ההישג בכל אמצעי. מה שאומר, שאם יש חשש שהמבחן הבא הולך להיות קשה מדי - עדיף לא לעשות אותו. לעומת זאת, כשאנו אומרים לילד "רואים שהשקעת מאמץ", אין פה שיחה על הצלחה או כישלון, יש פה שיחה על מאמץ.

לכן, ביטחון עצמי המבוסס על "חוכמה" לא מסייע לאדם הבוגר לפתח יכולת להתגבר על קשיים ולהגיע להצלחה. לעומת זאת, אנשים שמטרתם היא להשקיע ולעבוד קשה ימשיכו לעשות זאת, גם אם סכנת כישלון מרחפת מעל ראשם.

השקעת, למדת והתוצאה מדברת בעד עצמה!

יום אחרי ששמעתי את בן שחר החלטתי לעשות ניסיון על בני בכורי, שבדיוק עבר את תקופת הבגרויות הראשונה בחייו, ואחרי שנים שלא התכונן למבחנים מצא את עצמו יושב ולומד. הוא נכנס הביתה, זרק את התיק והכריז בגאווה: "אמא, קיבלתי 85 במגן בהיסטוריה". "וואוו, ממוש", התחלתי את ההוקרה וכמעט ונפלתי לפח של "איזה חכם אתה", אבל אז נזכרתי בבן שחר ואמרתי: "כל הכבוד ממי, השקעת, למדת והתוצאה מדברת בעד עצמה". הבכור, בגיל ההתבגרות וכהרגלו היה בדרך להסתגר בחדרו, עצר, הסתובב ואמר: "תודה אמא". "על מה, ממי?", שאלתי. "על מה שאמרת על ההשקעה".

באותו ערב שלחתי לבן שחר מייל מתלהב מהתגובה של בני ושאלתי האם יכול להיות שהעניין הזה עובד גם בגיל 16? תשובתו של בן שחר היתה: "זה עובד גם בגיל 116" .

לא שמאז אני לא אומרת לילדים שלי שהם חכמים. ברור שאני אומרת וברור שאני עוד אומר, אבל בכל פעם כזאת אני משתדלת להכניס גם חיזוק על הדרך והמאמץ. ולכל אלה מכם שיושבים ומלקים את עצמם, כי כשהילד הראה לכם את התעודה אמרתם לו "איזה מדהים אתה", אפשר להפסיק עם ההלקאה, להסתכל שוב בתעודה ולהוקיר גם על המאמץ וההשקעה, מכיוון שזה עובד בכל גיל, ממש לא מאוחר להתחיל.

צידה לדרך

"אי אפשר ללמד אדם דבר. ניתן רק לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו" (גלילאו גליליי)

לאתר מהות החיים