חיינו הכלכליים, כפי שאנחנו חווים אותם ביומיום, מסתכמים פעמים רבות בשורה התחתונה, שהיא שורת הרווחים. מה מצב הארנק, כמה הוצאנו, כמה הכנסנו, ואיך נוכל למקסם את הרווחים שלנו. ולמרות זאת, האם כזה הוא האדם במהותו? האם, כפי שמניחות תאוריות כלכליות, האדם הוא אכן יצור אנוכי המונע על ידי צורך בודד: למקסם רווחים ולצבור כמה שיותר כסף?
מחקרים שנעשו החל מראשית המאה ה-20 מלמדים, שבתרבויות עתיקות בהן סברו שהתקיים סחר-חליפין, פעל למעשה עיקרון אחר; הכלכלה העתיקה בשבטים ברחבי העולם היתה מבוססת על עקרון ה"מתניות" (מלשון המילה מתנה או באנגלית: "גיפטיביזם"). מסתבר שבעולם בו בני האדם העניקו זה לזה מתנות לא היתה כלכלה של צבירת חובות או של מחסור, כי אם חברה שבה קשרים בין אנשים שערבים זה לזה, בה כל אחד נותן ובכך יודע שהוא גם יקבל. בשבטים אלה דחו בני האדם את האינטרס הכלכלי העצמי לטובת הסכמים והסדרים, שבהם כל אדם חש תמיד מחויב לאחר. נשמע הזוי ומנותק מן המציאות, נכון? – נכון. העולם שלנו כה רחוק מקיום של חברה כזו, שקשה להאמין אם זה בכלל אפשרי בעולמנו.קארמה, שרשרת של מעשים טובים
למרבה המזל, יש אנשים שמסוגלים להביט בעולם, לדמיין דרכים נוספות לחוויית החיים המשותפת שלנו ולפעול על מנת להפוך אותם למציאות. כזה הוא ניפון מהטה, יזם אמריקאי, שהחליט לנסות ולהחיות את עיקרון הגיפטיביזם במארג היומיומי של עולמנו. את הרעיון הוא הציג לאחרונה בכנס TED, שהתקיים בברקלי שבקליפורניה בחודש פברואר האחרון. שאלת המפתח שכיוונה אותו היתה איזה עולם יקום ויתפתח אם נניח שאנשים רוצים להתנהג באופן לא אנוכי? איזה חברה, כלכלה ומוסדות יתפתחו בצורה הזו? מה שהתחיל כמעשה טוב בודד בשנת 1999, עורר הדים בסביבתו של מהטה והפך למערכת אקולוגית שלמה בשם "סרביס ספייס". מניהול אתר שלא למטרות רווח הם החלו לשאול מה קורה אם מנהלים מסעדה תחת ערכי הנדיבות? או ריקשה בהודו? או מגזין אמנות?
"כשמעשים קטנים של נתינה - של 'גיפטיביזם' - מתחברים יחדיו, מוצתת מחדש כלכלה של נתינה", מספר מהטה. בכלכלה זו של מתנות שרשרת המעשים הטובים, שמעצימה ומחייה את החברה, הרעיון הוא שתקבל משהו ותמשיך את הנתינה הלאה למישהו אחר, לא צבירה של כוח או רווחים. לשם מעבר לחברה של נתינה, של "גיפטיביזם", מציג מהטה ארבע תמורות שעלינו לבצע בתפיסה שלנו אודות חברה וכלכלה:
- מעבר מצריכה לתרומה: אמריקאי ממוצע נחשף ל-3,500 מודעות ביום, לרוב באופן לא מודע. מודעות אלה אומרות לנו שאנחנו לא שלמים כפי שאנחנו ואנו צריכים מוצר כזה או אחר. מה אם נהפוך את זה ונשאל מה אני יכול לתת ולא מה אני יכול לקחת ממישהו אחר?
- מעבר מעיסקה לאמון: "אי אפשר באמת ללחוץ ידיים עם כף יד קפוצה", מסביר מהטה וכדי לנסות את הערך הזה הוא הקים את מסעדת "קארמה קיצ'ן".
ככל המסעדות גם היא מארחת סועדים, אך בסיום הארוחה הם מקבלים חשבון שסכומו אפס. "למה? כי מישהו לפניך שילם על הארוחה ואתה משלם תמורת האנשים שיבואו אחריך".
- מעבר מבודדים לקהילה: "אם מביטים על חלקיק יהלום וחלקיק גרפיט, מגלים ששניהם מורכבים מאותם החומרים: פחמן. מהות ההבדל ביניהם טמונה באופן בו החלקיקים מחוברים אחד לשני". אפשר לרקום קשרים יציבים ומשמעותיים בין הפרטים לכדי קהילה בעזרת התנדבות ועזרה לזולת. כשמעניקים למישהו דבר מה בחינם, מתוך תרגול של נדיבות, כל החומות נעלמות ונוצרים קשרים עמוקים.
- מעבר ממחסור לשפע: זה שינוי מחשבתי במהותו. האם באמת יש מספיק לכולם? גנדי סיכם את זה במשפט בודד: "יש מספיק בשביל הצורך של כולם, אבל אין מספיק בשביל החמדנות של כולם". אם נתחיל לחלוק את המתנות שלנו נגלה צורות חדשות על ערך.
הרצאתו המלאה של ניפון מהטה בכנס TED בברקלי, פברואר 2012. מעשים קטנים של נדיבות לשינוי העולם.
איך זה יוכל להיות, אתם שואלים? איך אפשר לסמוך כך על אנשים? ומי מבטיח שבמסעדה ישלמו עבור מנה של מישהו אחר? "גם אנחנו לא ידענו כמה זמן זה יחזיק, התחלנו זאת כניסוי ורצינו לראות כמה זמן שרשרת הנתינה והנדיבות תחזיק מעמד", מספר מהטה. "מאז עברו ארבע שנים והוגשו 26,000 מנות. המסעדה התרחבה לוושינגטון ושיקגו וכעת לכל העולם". המסקנה אליה הגיע מהטה היא שצריך לסמוך על אנשים שיהיו נדיבים. כשסומכים עליהם קורים דברים מדהימים.
זה למעשה רעיון ה"גיפטיביזם" - תרגול פעולות רדיקליות של נדיבות שמשנות את העולם. העניין, מדגיש מהטה, אינו שמור רק לגנדים או האמהות תרזה שבינינו, כי אם לכל אחד ואחד מאיתנו. לנדיבות הזו יש יכולת לשנות והיא יכולה לפתוח לנו מגוון רחב של אפשרויות. אם נתחיל בשינוי עצמי - נשנה את העולם. אם נעשה את עבודת השינוי הפנימי, השינוי החיצוני כבר מובטח. אם ניתן מעצמנו לאחר - העולם יהפוך למקום טוב יותר.
