אני מביטה בה. היא יושבת על הספסל מולי. אני יושבת על ספסל של קטנטנים, מנסה לעקוב אחרי צעדיהן של הקטנה והגדולה שלי. אני מביטה בה, איך היא מביטה בו באהבה גדולה כאשר הוא קורא לה מרחוק. "אמא, תראי אותי עכשיו איך עליתי גבוה". "כן, מתוק שלי, זה מדהים", היא אומרת ומעיפה אל המתוק שלה מבט והמבט השני שלאחריו חוזר באדיקות אל המתוק האחר שלה, האייפון, ידידו הנאמן של האדם בתקופה הנוכחית (יסלחו לי הנובחים על ארבע רגלים).
אני מביטה בה מזפזפת בין הילד שלה לטלפון ופתאום צדים את תשומת ליבי עוד הרבה מזפזפים בגינה. אני מביטה בזה שמנדנד את בתו ומוקסם מצחוקה המדושן עונג, אך מתנדנד בו זמנית בינה לבין הטלפון שלו. אני מביטה באמא, שדואגת שילדיה יהיו קרוב אליה ושלא יילכו רחוק מדי, ובאותה הנשימה מחזיקה צמוד אליה את הטלפון שלה וחסר לו שיברח גם הוא.
טכנולוגיה מאומצת: מי רוצה חיבוק של אמא?
אני מביטה בי, בה ושוב בעצמי וקולטת שהשארתי את הטלפון שלי בעגלה. וכן, אני מתגעגעת אליו. אך בכל זאת אני לא מפסיקה להתפעל משתי יצירות המקור שלי וגם די מבסוטה מעצמי שאני מצליחה להשתלט על שתיהן בבת אחת. "אמא, תראי איך אני עולה בסולם", קוראת הגדולה. "אמא ,ליאור מפריעה לי". אני עוברת מאחת לשניה בקצת נונשלנטיות יש לומר. 3.5 שנים של אימהות מוכיחה לך, שגם אם לא למדת בקרקס ג'אגלינג, החיים או יותר נכון הילדים, מלמדים אותך את אמנות הג'ינגול בצורה היסודית והמקצועית ביותר.
באופן פרדוקסלי, בתי מתחברת עם הבן של המזפזפת הראשית. אני עוזרת לו להעלות את המכונית שלו למתקן גבוה, כדי שיוכל להתגלש איתה. אימו המזפזפת לא מפספסת שום דבר וזוכרת תוך כדי זפזופ לחנך את בנה ולהודות לי: "מה אומרים? תודה". הבת שלי, בתגובה, מנפחת פתאום את החזה ובמלוא הגאווה אומרת לו: "אמא שלי הכי גיבורה". מה זה גיבורה, האמת היא שאני באמת מרגישה גיבורה, אך מכורח הנסיבות: אמא אחת על שתיים ובגד ללא כיס, אני מפקירה את הטלפון שלי בידי העגלה וחוץ מכמה גיחות עידוד לראות שהוא חי ונושם בלי החיבוק החם שלי ולבדוק אם אין הודעות חדשות, כל תשומת הלב שלי מופנית לבנות שלי. לא גיבורה?וידוי של מכורה: "אי אפשר שלא לרצות לשחק בו עוד ועוד"
האמת היא, שעד לא מזמן לא היו לי את הצרות האלה. אני בדרך כלל בדיליי טכנולוגי מרשים ולכן עד כה הסתובבתי ברחובות, די בגאווה, עם סלולריים פרימיטיביים, שהדבר הכי מתקדם שהם יכלו לעשות זה לצלם וגם זה באיכות לא גבוהה. פתאום, מהשמיים או יותר נכון ממקום העבודה, העניקו לי טלפון חכם כזה, שמאפשר לי להיות מעודכנת בכל רגע נתון במצב המיילים שלי, כזה שמאפשר לי לסמס אפילו בחינם, כזה שמאפשר לי לגלוש ומורה לי את הדרך.
נשמע מושלם, לא? אני יודעת שזה יישמע לכם מוגזם, אבל מאז שקיבלתי אותו אני נהנית וסובלת באותה המידה. כל העדכונים פרושים לפני עם כפית של זהב בלחיצת כפתור וכאחת שמיודדת מאוד עם תחושת השליטה, אין כמו מכשיר כזה מתוחכם כדי לקבע את הדפוס ולא לשחרר אותו.
פתאום, כששיחזרתי רגעים בזמן עם בנותי, נזכרתי בסיטואציות שבהן בנותי, ברוב "חוצפתן", הפריעו לי לנהל מערכת יחסים אדוקה עם מכשיר הטלפון שלי. אבל אותם צירופי מקרים בגינה וההתבוננות על ההתנהגות של ההורים האחרים ושלי, הבהירו לי עד כמה אנחנו מכורים. אנחנו מין דור כזה שעבר טרנספורמציה מטורפת במעט שנים יחסית, באמת שגדלנו אחרת, לא גדלנו על ברכי המחשב, להורים שלנו לא היו טלפונים ניידים, אלא אסימונים, המצלמות היו אנלוגיות, לא יכולנו לראות כמעט בו זמנית את מה שצילמנו ובטח ובטח שלא יכולנו לצלם ברגע אחד וברגע השני לדווח לכל העולם איפה אנחנו, עם מי אנחנו ומה אנחנו עושים. וברגע שמקבלים צעצוע כזה משוכלל כמעט שאי אפשר שלא לרצות לשחק בו עוד ועוד. כשראיתי אותנו מזפזפים בין המכשיר הזה לבין הילדים שלנו, פשוטו כמשמעו, עלתה לי המחשבה שבמקום לתעד אותם דרך המכשיר, כדאי שנתעד את עצמנו מזפזפים. יבוא יום שבו הם יגדלו וסביר להניח שזה יהיה סביב גיל ההתבגרות ואותם הגוזלים שלנו יזפזפו בלי להניד עפעף בין מסך המחשב או הטלפון לבינינו - ההורים שלהם. אני יודעת שהעולם לא יכול ללכת אחורה ולעיתים זה די נחמד שכל העולם נמצא לך בכף היד, אבל במחשבה שניה, אולי עדיף להתעורר לפני שיהיה מאוחר ולתת לטלפון שלנו לחכות לנו כשאנחנו איתם ולתת להם את התחושה שהם במרכז. אני בטוחה שכל הצדדים ייצאו נשכרים ובטח מכשיר כזה חכם יבין את המצב ואפילו יהיה סלחן.
