כבר 29 שנה אנחנו ביחד, אני ואתה. אתה מעטר את פני בגאווה, גדול, חד ומנומש. מושך תשומת לב לאן שתלך, חצוף ותוקפני.
לא תמיד אהבתי אותך, אני מודה. כשהייתי קטנה ושאר פני נשארו קטנות ועדינות, התחלת לגדול ולתבוע עוד ועוד מקום לעצמך, לתפוס נוכחות בכוח. פחדתי ממך.
פחדתי מהאי סימטריות והשוני שהבאת לי ובעיקר פחדתי מההערות שגררת איתך. עם ההערות של ילדים מהכיתה, וילדים אחרים שלא הכרתי בכלל יכולתי עוד להתמודד.
אנחנו הרי יודעים שילדים זה עם מרושע במיוחד. אבל אני זוכרת את היום שבו הלכתי לקוסמטיקאית לראשונה, מפוחדת מהצל של עצמי, והיא אמרה לי - בעצם, לנו - שיכולתי להיות ממש יפה אם לא היה לי אף כזה.
ומאותו יום, שנאתי אותך. שנאתי את המבטים שגררת ברחוב, שנאתי לנסות להסתיר אותך בתספורות שונות ולא מחמיאות, ושנאתי שבגללך, לעולם לא אהיה יפה.
לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד להסתדר איתך. להבין שדווקא השוני והמוזרות שלך הוא מה שהופך אותי למי שאני. שאתה בעצם לא "באג", אלא "פיצ'ר", כמו שאומרים בתכנות - בלעדיך היה לי סתם פרצוף משעמם, נטול ייחודיות, עוד אחד בקהל.
אני כבר לא מרגישה צורך להקטין אותך או להסתיר אותך, ולמדתי להעריך אותך מסיבות אחרות:
- תודה לך, שבזכותך משקפי הקריאה שלי לעולם לא יחליקו או יפלו, ותמיד ישארו תקועות במקום.
- תודה לך, שיחד עם גודלך העצום, הבאת לי חוש ריח מפותח במיוחד
- תודה לך, שאתה החלק הראשון ממני שנכנס לתוך חדר, וגורם לכולם להביט בי, ולזכור אותי, לאחר מכן.
- והכי חשוב, תודה לך שהכרחת אותי ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני.
אני לא נגד ניתוחים פלסטיים, אבל אני בעד לקבל את עצמנו קודם כל כמו שאנחנו, עם כל החבילה - לטוב ולרע. והחוטם, הענק, המנומש, החד, היחודי והיפה שלי? הוא ישאר איתי, כמו שהוא, ואני מבטיחה להתחיל לאהוב אותו באמת.
