הבוקר עליתי לרכבת בדרכי לעבודה. מיד כשהיא הגיעה, המוני אנשים צבאו על דלתותיה, ואני נשארתי קפוא במקומי. זה אף פעם לא עושה לי טוב, המחזה הזה, הבהילות, הלחץ, הדוחק. אני תמיד מגיב לזה הפוך. מגיב באדישות כאילו. כאילו. לא זז. אדיש אבל מרגיש. ואתם יודעים איזו אסוציאציה מיידית זה מעלה בי.

במקביל, בעיתונים שחילקו בכניסה לתחנת הרכבת פורסמו בכותרות ענק נתונים עגומים על מצבם של ניצולי השואה בישראל. ליבי נחמץ.

67 שנה עברו מאז. אני עצמי חי 37 שנה, אבל אין יום שבו לא צפות אצלי שאלות, תהיות. אני אפילו לא זוכר איזה שאלות, כי כל יום עולות שאלות חדשות. אני מרגיש שזה כמעט רודף אותי, לא נותן מנוח. לא מרפה.

הבאנליות של הרוע

סבא שלי הוא ניצול יחיד ממשפחה גדולה, לוחם שנלחם על חייו כדי לשרוד, כמו גם כדי להמשיך ולהביא חיים לעולם הזה, שאני עצמי חלק מהם. עם הבת שלו, אמא שלי, כמעט ולא דיבר על מה שהיה כי אף פעם לא היה מקום לזה באמת. לא אצלה ולא אצלו.

ואני? מה אצלי? אני מרגיש שחלה עליי חובה להביט נכוחה אל המציאות, כל הזמן מנסה לבדוק מה מנהל אותי בחיים. העבר שלנו? התודעה והדפוסים שנבנו על העבר הזה? בידי יש את האפשרות והבחירה לנסות ולהתנהל ממקום אחר, אבל בשום פנים ואופן לא לשכוח. האם זה דיסוננס? אולי, אבל לא בהכרח. אעדיף לראות זאת כדינמיקה שמעוררת את הדיון תמיד, מחיה אותו מחדש.

בשבוע שעבר הייתי בהצגה "מיין קאמפף" שביים גיל אלון, הצגה חצי דמיונית וחצי ריאליסטית, מטאפורית באופן מעורר השראה, כזאת שמפגישה את הרצל, היטלר ואלוהים בדירת מרתף שכורה ומעופשת אחת, שגם אני, כמו שאר הקהל, גר בה, יחד איתם. צחקתי, דמעתי, כעסתי והזדעזעתי במהלך ההצגה. היא נגעה בנימי נשמתי. היא עוררה ביתר שאת את הדיאלוג הפנימי שאני שרוי בו כל ימיי, והזכירה לי שוב, בעוצמה, את מה שקיים בי כל הזמן. את הפחד, את האימה, את זה שמקרוב הכל יכול להיראות כל כך אנושי ובמקביל את הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים עשויים לאבד צלם אנוש. ההצגה חיזקה אצלי את המקום הלא פתור, כזה שאולי יש לרבים מאיתנו.

'ערב חדש' - ראיון עם רועי אסף על ההצגה 'מיין קאמפף'

מה ביקשו החיים לקבל מאיתנו?

זאת בעיניי מהותו של הדור השלישי לשואה, שאני חלק ממנו. עצם ההתעסקות עם החומרים, עצם שאילת השאלות, המודעות והיכולת לראות מה מנהל אותנו כפרטים וכעם. נוכחות צלולה היא נוכחות שמאפשרת למקום הזה להיות. לא להילחם בו, לא להצניע אותו, ועם זאת לא לאפשר לו לנהל את התודעה, לא להפוך את הפחד למורה הדרך שלנו.

המורשת של השואה היא זיכרון חשוב, היא טבועה לעולמי עד בכולנו, בכאב גדול ואינסופי, ולו רק בכדי שנדע לתקן: לא להיות קורבנות, אך גם לא להפוך אחרים לכאלה.

אני מזמין כל אדם שיבחר ללוש את החומרים והזכרונות בדרכו שלו, שייתן מקום לכל מה שעולה בו.

אסיים בקטע מתוך "האדם מחפש משמעות" של פרנקל, שהוא נר לרגלי. אני חושב שדווקא ממה שנכתב בעת ההיא, אפשר לקבל את הפרספקטיבה הנכונה לחיים האלה: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו..

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה..."

הכותב, אסי זיגדון, ינחה ביום השואה את התכנית "דור שלישי" ברדיו "מהות החיים", ובה יארח יוצרים ואנשי רוח. התכנית תשודר גם בווידאו. לחצו כאן ללוח השידורים המלא ליום השואה ברדיו "מהות החיים".