מאז ומתמיד הייתי טיפוס נוסטלגי. כבר בגיל 5 הכרזתי באוזני כל מי שרצה לשמוע, שהעונה הקודמת של אלף הייתה טובה יותר, שהסדרה החדשה של לגו הורסת את המותג ושטרופית תמיד יהיה הכי טעים בטעם המקורי. כזו אני, מעדיפה להישאר בתחום האפור של דברים שאני מכירה ואוהבת, ונשארת נאמנה להם גם כשהם הופכים להיות זכרון מעורפל בדפי ההיסטוריה.
בתיכון הייתי מאחרוני הנאמנים לווקמן, גם כשחברי נטשו אותו לטובת דיסקמן או מיני-דיסק, רחמנא ליצלן. כמו אחרונת הפוריסטים טענתי בתוקף, שמוזיקה על דיסק מאבדת חלק מהאיכות שלה. מצחיק, כי אני זאת שנאלצה לסבול משירים שמואטים ב800% אחוז כאשר הבטריות בווקמן שלי התחילו להיגמר, מה שהביא לכך שכל דבר נשמע בסופו של דבר כמו ליאונרד כהן.
היום, על סף גיל 29 המכובד, אני תקועה עם כיסופים לעבר הרחוק והמצועף. אני ילדת סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, שסובלת מזכרון טוב מדי, ולכן כל יום אני נזכרת בפיסת מידע אחרת מאותה תקופה: צמידי-סרגל שנסגרו בהצלפה ענוגה על פרק כף היד, הופה היי, אדם, אורי פיינמן. העונות הראשונות של משפחת סימפסון, ששודרו לאחר שעשועון בהנחיית מני פאר, ימי שבת בצופים, קומנדר קין על המחשב הראשון שלי, מעדן הגולן המקורי.
פילטר ורוד
רק כאשר אני חושבת על זה באופן מעמיק אני מגיעה למסקנה המתבקשת, שנוסטלגיה נוטה לייפות יותר מדי את מושא הגעגועים. כמו החבר הראשון בחטיבה, שזכור כג'נטלמן משכיל ונאה, שאחר כך מתגלה בפייסבוק כערס חסר דרך ארץ. אנחנו מעדיפים להסתכל אחורה דרך פילטר ורוד מעומעם, שמציג את כל מה שקרה בעבר כמרגש, מרתק או קסום. אני שוכחת את האמת המרה לגבי תחילת שנות ה-90 -- שאני מתגעגעת אליהן כל כך – צמידי הסרגל לחצו, אדם היה צרוד מדי, האנימציה במשפחת סימפסון בתחילת דרכה היתה מביכה, די שנאתי את הצופים, במחשב הראשון שלי היו בקושי 16 צבעים ולא היה אינטרנט. לפחות מעדן הגולן עדיין טעים.
אי לכך אני מכריחה את עצמי להפסיק להפנות את ראשי לאחור, ומעדיפה להפנות אותו קדימה או לפחות להווה. אנחנו חיים בעידן מעניין מבחינה תרבותית, טכנולוגית וחברתית, לטוב ולרע. כך שגם אם לפעמים אני מרגישה שפעם היה יותר טוב, עדיף לעשות בוחן מציאות, להוריד את המשקפיים הוורודים ולגלות שבעצם, הכל נשאר אותו דבר.
לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:
