(איור: נועה ליברמן-פלשקס)
לילה. כולם ישנים. חוץ מהעטלפים שמתעופפים בשריקות בחוץ, חתולי השכונה החרמנים, ואני. אור מסך המחשב מהבהב מול עיני העייפות, והרעש היחיד שנשמע בבית זה הטלויזיה שכבר מזמן עברה לשידורים חוזרים של תוכניות בוקר תמוהות. עוד מעט יהיה ארבע בבוקר. ואני? בשבילי הלילה בשיאו.
בני האדם נוטים להיות חיות של יום. לקום עם ציוץ הציפורים והשמש שחודרת מבין התריסים, להעביר את היום בלימודים, עבודה, או מה שאנשים שחיים בשעות "נורמליות" עושים, וללכת לישון כמה שעות לאחר רדת החשיכה. הגיוני. אנחנו לא רואים כל כך טוב בלילה, אנחנו זקוקים לאור השמש בשביל ויטמינים חשובים, וגם אין כל כך מה לראות בטלויזיה לאחר חצות. אני, בכל מקרה, כבר מזמן פרשתי מהניסיון להתאים את השעון הביולוגי המופרע שלי לשאר המין האנושי. זה לעולם לא יצליח.
רק בשקט הלילי, בלי טלפונים וצ'אטים מעניינים שקופצים בפייסבוק – ולא, לסגור אותם זה לא אופציה, כבר דיברנו על זה שאני מכורה לאינטרנט – אני מצליחה להתרכז. לקרוא ספרים, לעבוד, לפתוח בפרוייקט סידור מדף איפור שאפתני ולחשוב על נושאים ברומו של עולם. לפעמים אני אוהבת לפתוח את החלון ולהסתכל על השכונה בשקט הלילי. להציץ על אנשים חוזרים ממסיבות ודייטים. להסתכל על המכולת נפתחת בבוקר. לראות את השמש זורחת מאחורי הארובות המכוערות של רידינג.
חייהם של הערים בלילה הם חיים די בודדים. כולם כבר נטשו אותי מזמן לשינה עמוקה. החתולה מכורבלת כבר שעות לצד המחשב, הכלב ישן בתנוחה של רבע עוף על הכורסא בסלון ובעלי נוחר ברכות קצבית במיוחד. ברחובות בשעות האלה לא ניתן לראות אף אחד מלבד הומלסים, שיכורים וסתם תמהוניים, משוטטים בסמטאותיה של תל אביב כמו סהרורים. אם אחליט לצאת בשעה כזו החוצה לקנות סיגריות, או סתם לנשום אויר צח, אף אחד לא יביט לעברי, המכוניות לא יצפרו בשאון התל אביבי המוכר, והמוזיקה לא תפמפם בקולי קולות מאבן גבירול. אני וערי-הלילה האחרים נעבור זה על פני זו בהתעלמות מוחלטת, כשותפים לסוד שמור במיוחד.
לפעמים אני צריכה לקום בשעות הקטנות של הבוקר, לסידורים וטלפונים של אנשים מהשורה. השמש מציקה לי בעיניים, התורות למוסדות השונים גורמים לי להרגיש קפקאית יותר מאי פעם, והרעש הנוראי ברחובות גורם לי בעיקר לרצות לחזור הביתה ולהתחבא עד רדת החשכה. כן, אני יודעת. יום אחד אני אצטרך להתאים את השעות שלי לשאר העולם, אולי בשביל עבודה, ילד עתידי או סתם פרוייקטים תובעניים שדורשים ממני להיות ערה בשעות שבהם הלקוחות שלי ערים. אבל עד אז, אני מעדיפה להציץ מהמרפסת בשקט הנעים של חמש בבוקר, להסתכל על השמיים שהופכים להיות כחולים בהירים, וללכת לישון, עד הלילה הבא.
השיר "לילה" של שלום חנוך
לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:
