(צילום: dreasmtime)
אישה חכמה אמרה לי פעם, ש"מאגר האנרגיות שיש לבן אדם מוגבל. בשעה שהוא משקיע אנרגיה במקום אחד, הוא גורע ממקום אחר". רבות אני מהרהרת בשאלה האם הדבר נכון גם לגבי אהבה, האם כשהיא ניתנת במקום אחד היא נגרעת ממקום אחר.
הדבר מזכיר לי איך פעם, כשהייתי ילדה קטנה, שאלתי את אימא שלי האם היא אוהבת אותי ואת שלושת אחיי באותה המידה. היא כמובן השיבה שכן ואני האמנתי לה, למרות שהחוויה שלי כבת זקונים הייתה שונה: הרגשתי איך בלי משים, בדרך רצופה כוונות טובות, מאגר תשומת הלב שלה הגיע אלי מדולל. אחיי הבוגרים היו צרכנים גדולים של אנרגיה ולכן לא נותר לי אלא לנוח במקומי הטבעי, גם אם משהו בתוכי התקומם.
לפני שנה, כשהתחלתי לצאת עם גבר שהוא גם אב לבת, היו לי חששות, אך בעיקר האמנתי שהדבר לא יהווה מכשול. אני זוכרת את עצמי מרחיבה מקום בפנים מתוך אמונה שהחיבור בינינו אפשרי ואני אוכל לאהוב אותה. לשמחתי מדובר בילדה מקסימה והמפגש בינינו הוא סיפור הצלחה -- הקשר נוצר, החיבור קרה. עבור ילדים אין דבר כזה יותר מדי אהבה וכנראה שהדבר נכון גם לגבי מבוגרים.
התכווצות בבטן
כמה מעניין שנסיבות חיי הביאו אותי פנים מול פנים עם השאלה הזו, שבה טמון האתגר האמיתי במערכת היחסים הנוכחית שלי, כי כשאני רואה אותו מחבק אותה בחום, קורא לה בשמות חיבה או מספר לה סיפורים לפני השינה, אני צופה בזרם של אהבה טהורה שניתנת מולי אבל לא לי ואני מרגישה, בניגוד לרצוני, התכווצות בבטן מלווה בחשש קדום ועמוק.
כאילו יש מנגנון פנימי שמבשר: עכשיו את צריכה לחלוק אותו, שוב תצפי מהצד איך הוא נלקח ממך שלא בזדון, בלגיטימיות מלאה, בתוך מצב שמצופה ממני בכל מקרה לקבל ולהבין, מצב מחויב מתוקף הבחירה שאני עצמי עשיתי והבטחתי להכיל. ובכל זאת, באותו הרגע, הוא נלקח.
אני זוכרת שכבר אז, בילדות, תהיתי ועכשיו אני עדיין תוהה בדמיון מפחיד על אותה השאלה שנמצאת שם תמיד, מהדהדת בטון צורם: כמה אהבה תישאר כאן בשבילי?
הבור נפער
אני מאמינה שהשאיפה הבסיסית של החבר שלי כהורה, היא להעניק לבתו בית אופטימלי, לתת לה את כל מה שנחסך ממנו כשהיה ילד ואף יותר. אף אחד לא רוצה שהילד שלו יתמודד עם "בורות" נפשיים כמו שנפערו בנו, אותם "בורות" שבמהלך חיינו הבוגרים נידרש למלא בעצמנו ואף אחד לא יוכל לעשות זאת במקומנו.
לשמחת שתינו הוא אבא נפלא, שעושה הכל כדי להימנע, עד כמה שניתן, ממצב בו יחסר לה משהו. ההורות הזו, הניתנת במלואה מתוך מודעות, מתרחשת באותו החלל בו מתקיימת מערכת היחסים שלנו עם כל החסר, שכל אחד מאיתנו "סוחב" על גב הילד שבו. ובשעה ש"שם" מתמלאים כל הצרכים, הילדה שבי משחזרת את היעדרם. מתקיימים בי רגשות סותרים כמו שיקוף מכעיס: ה"בור" נחסך במקום אחד בעוד שאצלי הוא נפער יותר ויותר.
זה כאילו ש"סידרתי" לעצמי תמונה בה אין אשמים. אין איפה ואת מי לחפש, הרי אין לי וויכוח ואני אפילו בעד כל האהבה הזו שהוא מעניק לה, הכל מונח במקומו הטבעי, כדי שאני אוכל סוף סוף להשביע את ה"רעב" בעצמי ויותר מכך -- למצוא עמוק בתוכי כל כך הרבה אהבה, שלא רק תרפד את ה"בור" שבי, אלא תרחב מעבר לגבולות עצמי כדי שאוכל להעניק ממנה גם לשניהם.
ואולי זה השיעור המצמיח ביותר שיכולתי לבקש: לא להיבלע בתוך ה"בור" שבי, אלא דווקא לצמוח ממנו, בתקווה למצוא בליבי אהבה של שני אנשים ויותר.
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
