(צילום: dreamstime)
זה הסתיו, עם הענן, ועם הרוח המנשב. הנה הוא כבר כאן וכראוי לעונת מעבר, יש לי איתו יחסי אהבה-שנאה. בכל שנה הם מתעוררים, הרגשות הישנים, ובכל שנה אותו התהליך. בהתחלה אני מתרגז, ובסוף גם אותי הסתיו מפייס.
זה מתחיל תמיד רע, זה מתחיל כשהשעון מתחלף. שעון החורף תמיד מגיע מוקדם מדי, מפיל עליי עצב. לא מלנכוליה סתווית מהזן הרומנטי, אלא עצב של ממש, תחושה של הפסד וריקנות. ארבע אחר הצהריים הופך לארבע בערב כשהשמיים כבר נצבעים בזהב של תחילת השקיעה. פתאום מישהו שומט לך את היום מתחת לרגליים כשאתה עוד רק באמצעו. התחושה שהכל כבה ונמוג תמיד מכניסה לי אגרוף בבטן ואני מתחיל לקטר: אוי לא, הנה הסתיו מגיע.
רוח סתיו בביצוע אריק איינשטיין
ואז, כל שנה, כמו יום הולדת, אני נהיה חולה. לא משהו רציני חלילה, תמיד אותה הצטננות של עונת מעבר, עם הררי הטישו הנערמים, הסמרטוטיות והתה עם הלימון. לשבוע שלם אני מרגיש בן 70, בקושי קם מהספה, האף אדום ומאיים לנשור מרוב קינוחים. ושוב אני מביט מהחלון ומקלל "לעזאזל, מה הסתיו הזה עכשיו. מי צריך את כל זה?".
במשך כמה ימים או שבועות -- כל שנה, כל שנה -- אני הולך ומלכלך. בשיחות עם חברים אני משמיץ את העונה הזו שבאה להפריע, מכבה לנו את האור מוקדם, מצננת את הלילות, מקלקלת את כל הכיף שהיה כאן בשעות השמש הארוכות והקיציות בים וברחובות, גומזת את תחושת החופש שמשרה אור טבעי בשמונה בערב.
נפתח לאט
ותמיד -- כל שנה, כאילו אני לא לומד כלום -- מגיע איזה רגע של קסם ששובר את כל חומות ההתנגדות שלי. אני יוצא לרגע להוריד את הזבל בהיסח הדעת ופתאום מלטפת את עורי רוח קרירה, נעימה ורכה. תוך כדי שיחה אני שם לב פתאום שהאטתי, שהורדתי הילוך ושמשהו בפנים נפתח לאט, כמו ניצן למגע ראשון של טיפות גשם.
בשביל פעלתן כמוני שרגיל לרוץ כל היום מעניין לעניין, השלווה הזו שכופה עליך מזג האוויר שהחליט להרצין ולהפשיר היא מתנה בלתי צפויה. אני מתחיל לשם לב שאני צועד לאט יותר, פחות ממהר לכל דבר, שוקל יותר במתינות את החלטותיי, מגיב יותר בעדינות. לסתיו יש דרך נסתרת לרכך את האדם, לדבר אל לבו.
והנה תוך שבועות מספר אני עובר מקיטורים וקללות על שעונים ומחלות אל קבלת פנים טובת לב לאורח החדש שהגיע, כמו אל חבר שלא ראיתי מזמן וכמה טוב לחבק אותו שוב. אני פורש ברוב טקס את השטיח בסלון, שמח לפגוש שוב את הקפושון האהוב עלי, שמזמן לא לבשתי, נהנה מהלך הרוח שמזמין קריאה ארוכה של ספר בערב במקום שוב לצאת להופעה או בר ולהתרוצץ.
הסתיו הזה, הוא מתעתע. ככה הן עונות המעבר תמיד, מתנדנדות בין חמימות וקרירות, קצת גשם פה, טפח שמש שם, ואנחנו כבעלי חיים רגישים נוטים להתבלבל איתן. שמחים, נעצבים, נסגרים ונפתחים. בסופו של כל סתיו אני מבין כמה אני שמח על בואו, וכמה אחכה לו שוב שאחזור -- ושוב אתרגז ואקטר עד שיפייס אותי שוב. אין מה לעשות, זהו הסתיו שאני אוהב. גם אם אתה קצת ציניקן, בכל זאת הוא צובט בלב.
לפוסטים הקודמים של גיא חג'ג':
