"בדקה אחת שפויה". החברים של נטאשה
אתמול בשעה חמש ותשע דקות הניח בחור בן 26 את כף ידו על ידית דלת ביתו ופתח אותה. כביכול עניין שבשגרה, אבל לא. המרחק בין הסיטואציה הזאת לבין משהו שיגרתי, הוא רחוק. רחוק כמעט כמו המרחק בין מצפה הילה לבור בעזה. זמן קצר במונחים של קו אווירי. נצח במושגים של אנושיות.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות בדיוק נשמתי לרווחה: הוא בבית. עשינו את זה. ודמעות קטנות וכבדות של כאב וגאווה הצטברו בתחתיות העיניים. אתמול בשעה 17:09 התמלאתי גאווה להיות חלק מהעם הזה, שבו לכל אדם יש ערך. לכל אחד יש משמעות. שאנחנו לא משאירים אף אחד מאחור, לא שוכחים אף אחד שנעלם לנו.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות תחושה חדשה של קשר ושייכות אפפו אותי. על כף המאזניים עמדו שם מנגד: אחד גלעד שליט רזה מאוד אמנם, אבל מושך את המשקל מטה מול 1027 מחבלים שכל אחד מהם יותר כבד מהשני.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות הייתי גאה בבחירה שלנו לקדש את החיים, לקדש את הדאגה האנושית הבסיסית שטבועה בנו כבני אדם, גאה בחמלה המשותפת, ברצון ובתקווה לחירות ולשלום, גאה בצעד הזה, שיש בו אמירה שמעוררת בי הזדהות עמוקה. כן, זה שווה את זה. כן, גם במחיר של עמידה נוספת בפני סכנת חיים.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות משהו הדהד ברבים כל כך מאיתנו, משהו עתיק ומתוק ומוכר. שלמרות שיש מוזר כביכול בבחירה הזאת שלנו, משהו מפתיע אולי, על גבול הלא הגיוני, אבל עם זאת הכי מדויק בעולם. כל כך אנושי. הכי נכון שיש. כאילו שזאת הבחירה היחידה אותה יכולנו לעשות מול הטירוף על כל סוגיו.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות אמרנו שוב. כן לאנושיות. כן לשפיות. כן לעולם. וכן, כמה שצריך. והרגשנו שוב את הכוח של היחד, את כוח שיש לרצון. למחויבות. לאמת. לצדק. ואיזה חריץ קטן של תקווה ואמונה שאולי אם הצלחנו את זה, אפשר גם דברים אחרים.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות ישבנו מול המסך וזכינו לראות בו את ההשתקפות שלנו, השתקפות של חברה חדשה, שכבר לא מקבלת את המצב כפי שהוא, שיוצאת לרחובות ומפגינה מנהיגות סובלנית ועקבית, שמבקשת, אפילו דורשת, אבל ממש בנעימות, את מה שהיא מאמינה שמגיע לה. שכבר לא יושבת אלא עומדת. ממש עומדת על שלה. ולא מוותרת. לא הפעם. לא בכלל.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות ספגנו את הניצחון הכי גדול והכי כואב שלנו. בלענו את הפחד שהיה תקוע בגרון והנפנו את זרוע הכחושה לעבר הרקה, בהצדעה צנועה ומופנמת, מחזיקים את עצמינו בקושי מלהתפוצץ רגשית. מציצים מעלינו ומתחתינו במי שעומדים לצידנו בפייסבוק, ומקליקים, לייק. לייק. ושוב לייק.
אתמול בשעה חמש ותשע דקות אמרנו תודה. כמעט אבדו עקבותינו. אבל הנה, אנחנו כאן. חזרנו הביתה.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים קודמים של נוגה מיבר:
