הפנטזיה. שביל בראש פינה (צילום: ויקיפדיה)
אני נוסע לאט בכביש 99. לאט, ממש לאט. לא כי יש בו רק נתיב אחד ולא כי הוא רצוף בפניות לקיבוצים, אתרי תיירות ומסעדות דרכים. אני נוסע בו לאט כי הוא בצפון, המקום בו הכל הולך הרבה יותר לאט.
כביש 99 הוא הכביש המרכזי העובר בקטע הצפוני ביותר בישראל. הוא מתחיל ב"צומת המצודות" שליד הקניון המנומנם בצפון קריית שמונה, חולף לו דרך קיבוצי ומושבי העמק היפהפיים, שהנחלים הזכים דן, עיון ושניר חוצים ומקיפים אותם ואז מטפס אל רמת הגולן, שם הוא מסתיים לו בפיתה עם לבנה ושמן זית בישוב הדרוזי מסעדה.
מאז שעברתי לצפון אני נוסע בו הלוך ושוב. לאט. מבט שמאלה, והנה הגבעות הראשונות של לבנון, מבט ימינה, הנה צמרות העצים שעל גדות החצבני, שוב שמאלה – פסגת החרמון המושלגת. ימינה – והנה הסופרמרקט. הגעתי ליעד.
הפנטזיה הישראלית
"עברנו לצפון, ואנחנו לא מתגעגעים. שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים. ממש לא משתגעים", כך שר שלומי שבן בגלגל"צ, בין מבזקי תנועה מיותרים לחלוטין, שהרי כאן אין פקקים לעולם. ואכן, הפנטזיה הישראלית תופסת את "לעבור לצפון" כנוסחה לחיי שקט ושלווה.
קליפ לשיר "עברנו לצפון" של שלומי שבן
אך בין הפנטזיה למציאות, כמו תמיד, יש פער. ובפער הזה עומדת סיגל ומחזיקה עגלת קניות. עומדת ומקטרת: "אני בכלל מקרית אונו. ילדה של מסיבות, בילויים, עניינים. אחרי שהתחתנתי עברתי לפה עם בעלי, שהוא צפוני במקור. הוא פתח כאן עסק והיה ברור שאנחנו צריכים לגור כאן כדי להתפרנס. מה, עברת לכאן רק עכשיו? יבש פה, יבש. יש כאן בר אחד שפתוח יום אחד בשבוע. אין איפה להכיר אנשים. לא קורה פה כלום".
מסקנה מספר אחת: כדי לעבור לצפון, צריך להתאים לצפון. אם אתה מפנטז על שקט ושלווה, אבל בעצם קשור בנימי נפשך לפאב השכונתי או לחיי חברה סוערים -- כדאי שתיכנס לכוננות תיסכול. המעבר לא יהיה פשוט.
שקט ושלווה עם גדר תיל
סיימתי את הקניות בסופר ואני שוב על כביש 99. אני נוסע שוב לאט, והפעם כי משאיות הענק שנוסעות לפני, המובילות טנקים ונגמ"שים, מזדחלות בדרך לבסיס כלשהו. רציתם שקט ושלווה? תקבלו, אבל עם גדרות תיל, שערים חשמליים, רכבים צבאיים לרוב, אזעקות מפתיעות וגם איזה פיצוץ קטן פה ושם. תרגיל או טיל, עניין רגיל.
נוגה מפרטת: "לפני כמה חודשים נשמעו פיצוצים מכיוון אחד הבסיסים. זה היה תרגיל. אף אחד לא הודיע לי ורצתי למקלט. לפני כמה שבועות זה קרה שוב. נשארתי בבית, אבל עם החשש שהפעם באמת הייתי אמורה לרוץ למקלט. התחרפנתי".
הצפון פסטורלי ברגע ההווה, אבל בכל הקשור לעבר ולעתיד יש בו שקט מתוח וקצת עצבני. המלחמה הקודמת זכורה היטב והבאה מתבשלת לה על אש קטנה בתודעה. לפני הגדר הרים ירוקים, נחלים שוצפים, שפע בעלי חיים ויופי אלוהי, אך מעבר לגדר ישנם בני האדם "האחרים", בני העם האחר, בני המדינה שמוגדרת "אויב". האם תוכלו להתעלם מהמתח המובנה?
מסקנה מספר שתיים: דע לאן אתה הולך. הצפון הוא עלמה זכה וטהורה, יפת מראה ובעלת מזג שקט, אך סכסוך רב שנים יש לה עם שכניה והתפרצויות הזעם שלהם, כמו גם שלה, בלתי צפויות. אתה מוזמן להתחתן עם העלמה, אך לפני החתונה -- דע מיהי כלתך.
נראה שהגעתי הביתה
השמש שוקעת, כביש 99 מתחבר לכביש 90, ואני פונה צפונה, למטולה. הכביש הצר והמתפתל מוביל רק אל מושבה הצפונית ביותר בארץ, 1,500 תושבים בסך הכל, ולכן הוא פנוי ממכוניות. אבל אני שוב נוסע לאט. לאט וזהירות. הפעם בגלל שהאחים שלי גרים בשולי הכביש, ונוטים לקפוץ אליו, ממש לפני גלגלי המכונית שלי, ללא אזהרה מוקדמת.
התנים והשועלים לרוב, חזירי בר על נשותיהם וטפם, דורבנים וגם מכרסמים קטנים, כולם מתגוררים בשדות ובשטחים הפתוחים שבין הישובים, והם חוצים את חלקו הצפוני של כביש 90 בתדירות גבוהה, ולא במעבר חציה. אם תחיה כאן תראה אותם ליד הבית, ליד הנחל, בשולי העיר, ולפעמים גם, כמה עצוב, דרוסים למוות על הכבישים.
מסקנה מספר שלוש: בצפון, הטבע דומיננטי, ועליך לחיות איתו, לצידו, באהבה. האם תוכל לפתוח את לבך אליו? האם תוכל להתרגל?
אני חונה במטולה. שלומי שבן שר פזמון אחרון "עכשיו תביט בשקדייה, בפרח לוע הארי, עכשיו תגיד לי שזה לא יותר בריא". ואני, במסעי הקצר לסופרמרקט הזול ראיתי שקדיה, וגם את החרמון, ואישה צעירה אחת נשואה ומשועממת עד מוות, וגם טנק, ושקיעה בתוך נוף מרהיב ומרטיט, וחזירת בר עם חזירון קטן חוצים כביש, ועוד שער חשמלי, ושפע של חניה, ואוויר צלול וקריר, וג'יפ של חיילי או"ם מנופפים לשלום מעבר לגדר חשמלית. סתיו 2009. עברתי לצפון. כנראה שהגעתי הביתה.
קאביו הוא מורה לפסיכולוגיה ומורה רוחני.
