נחשפת. נוגה מיבר
אחרי הפוסט האחרון שכתבתי שאל אותי מישהו איך אני מתמודדת עם נושא החשיפה האישית בכתיבה, אם זה לא קשה לי שמציצים למגרש הכי פרטי שלי, למשברים האישיים והזוגיים שלי, ואם אני לא מרגישה שיש בזה משהו פורנוגרפי.
האמת היא שהבחירה להכריז קבל עם ומסך על החלקים הפחות שזופים של האישיות שלי, היא תוצאה של שני גילויים שהיו לי לאחרונה: הראשון, שזה סוג של קמצנות להשאיר את החיים שלי רק לעצמי, והשני, ושכולנו, כולנו בנויים מאותו החומר -- החומר האנושי.
מה כבר כתבתי, שהחיים שלי לא תמיד מושלמים? שגם אני כמו כולם חווה משברים, רגעי פחד, אשליות שמתנפצות? כולנו מעדיפים להחביא את כל מה שאנחנו לא מתגאים בו, את החלקים הפחות יפים שלנו: את החרדה, הבלבול, הכאב. מה שאנחנו רוצים שידעו עלינו זה שאנחנו מוצלחים, מאושרים ואופטימיים. אבל זה ממש לא מעניין.
פורנוגרפיה או אנושיות פשוטה?
לא מזמן הייתי בסדנת מודעות שבה התבקשנו לתת ביטוי למה שלא זוכה בדרך כלל לחשיפה. זה לא היה קל. זה קשה להוציא החוצה את הקולות שבדרך כלל הכי מתאמצים להחביא. אבל תוך כדי שאחרים מסביבי שיתפו, שמתי לב שככל שהדברים היו יותר פנימיים ונטולי צנזורה, ככה הם הצליחו לרגש ולגעת בי. כשהמילים שלהם הרשו לי לקבל הצצה אל המקומות המוצנעים ביותר שלהם הם נראו לי אחרת. ופתאום אחרי שיתוף כזה, נצבעו אנשים שלמים, ממש לנגד עיני בצבעים חדשים, נראו רכים יותר, אנושיים, ראויים להזדהות. ומצאתי את עצמי ממש מחבבת אותם -- את חבורת הזרים הזאת. חיבה שהלכה והתעצמה עם כל משפט אמיתי נוסף לאהבה של ממש. פורנוגרפיה או אנושיות פשוטה?
אחרי יומיים הרגשתי קירבה עם לרוב הנוכחים ונוצר מיקרו קוסמוס אוהד שמסוגל להעריך כל חלק פנימי מתועב שהעז להיחשף. אהבנו את מה שפגשנו, את החלקים והשלם. בכל פעם שנתתי רשות למשהו מוחבא כזה שלי לקבל במה, הלב שלי דפק בפראות. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. זה היה כמו לעמוד על קצה צוק לפני קפיצת בנג'י: אתה יודע שיש שם חבל שקושר אותך חזק אל החיים, אבל אתה מת מפחד.
עמדתי שם מתלבטת, חוששת, מתקפלת, עוצמת עיניים הולכת צעד אחורה ואז שוב מתקרבת אל סף התהום. ברגע הקפיצה התחלף הפחד המצמית בחיות בלתי ניתן לעצירה. כל עוצמת כוח החיים שלא זכרתי שיש בי, צרחה את עצמה החוצה ממני, צובעת את כל כולי בעוצמה מטורפת. קורעת את האוויר בעונג. ניצחתי. את כוח הכבידה, את ההיגיון ואת פחד המוות.
להרשות לקול פנימי מוצנע לקבל ביטוי על במה מול קהל אוהד, זאת אמנם התערטלות אבל היא מאפשרת להראות את עצמי בדיוק בדיוק כמו שאני באמת. אנושית כמו כולם.
אותו דבר. כולם
אף פעם לא קפצתי בנג'י אבל מאז ומעולם הייתי ספר פתוח. סיפורים פנימיים אף פעם לא ממש היו שלי, הם התגלו בתוכי, כי הם קרו לי, אבל אי אפשר לומר שהם שייכים לי, הם שייכים לאיזה חלק אנושי שלי, ואנושיות היא משהו שאף אחד לא ממש יכול לטעון לשייכות עליו. הסיפורים שלנו הם בדיוק כמונו, שונים במראה אבל בפנים כולם אותו דבר: רוצים שיאהבו אותנו. מפחדים להיפגע. מתביישים בפגיעות שלנו. אותו דבר. כולם. משהו בהבנה הזאת עושה את קל יותר לחשוף.
המדיה החדשה (פייסבוק טוויטר ודומיהם) מאפשרת תקשורת שבה אף אחד לא יכול לראות את החצ'קון שצמח לי הבוקר, אבל כולם יכולים לדעת שאני מרגישה קצת עצובה. או שמחה. או לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה. טקסטים שמתארים חוויה אישית אותנטית מצליחים לפרוט על מיתרי ליבי תוך 30 אותיות, הרבה יותר מכל תיאוריה מבזק חדשות או מאמר מדעי.
מידע הפסיק להיות מעניין. חוויה אנושית שמעוררת בי הזדהות מעניינת הרבה יותר. היא מעוררת לא רק את השכל שלי, אלא מחברת אותי אל הלב ומחברת אותו עם אחרים אל איזה יחד אנושי. אינסופי וממכר. בתוך היחד הזה זה כבר לא מרגיש כל כך חשוף.
אז מה שנותר לי לעשות הוא לסנן החוצה בכוח את הרגלי הניסוח האקדמאיים הרשמיים שדבקו בי, את האינסטינקט לזייף טון של חשיבות עצמית ממלכתית ולתת רשות למה שפוגש אותי לעשות את מה שהוא עושה לבפנים שלי, ולאפשר לו לצאת חזרה החוצה אל העולם עם המלים שהוא בוחר. בטח ארגיש חשופה מדי פעם אבל לפחות אדע שאני לא מחביאה את האנושיות שבי.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים נוספים של נוגה מיבר:
