(צילום: dreamstime)
חברה טובה שלי יצאה לדייט עם רווק בן 45. כששאלתי אותה איך היה היא מיד אמרה: "הוא אף פעם לא התחתן. בטוח יש בעיה איתו". חבר אחר, רווק בן 50, נרשם לאתר הכרויות וציין בסטטוס "גרוש" למרות שהוא אף פעם לא התחתן.
מעטים האנשים שלא רוצים להתחתן לפחות פעם אחת. יותר סביר שמי שהתנסה פעם לא ירצה להתנסות שוב, אבל רוב האנשים, ביניהם טיפוסים לא שגרתיים, רוצים להתחתן.
מוזר. נדמה לי שהסטטיסטיקה מראה שכל זוג שלישי מתגרש, אלה שנשארים יחד מפרנסים לא מעט מטפלים זוגיים, והרבה מהזוגות מעידים על כך שזוגיות זו הרבה עבודה. ובכל זאת, בעולמנו החופשי, הפתוח והליברלי נדמה שכשזה מגיע לחתונה רובנו רוצים בה.
הרגל מחשבתי
גם אני רוצה להתחתן. לפחות כך נראה לי, רק שלאחרונה אני לא יודעת כמה מהרצון הזה הוא באמת שלי וכמה ממנו הוא הרגל מחשבתי וצורך לרצות את הסובבים אותי ולמרות שנחמד לחשוב שאני ברשות עצמי ורק אני בוחרת לעשות את הטוב בעיני, שאלת החתונה שלי עומדת בחלל ומזינה את עצמה כל כך הרבה זמן, שכבר לא נעים לי להותיר את השואלים ללא מענה, עוטים פרצוף שתוהה בדממה "מה הבעיה איתך"?
לפעמים אני רוצה להתחתן, להיטמע בסך הכל ולהיות כמו כולם, רק כדי שיפסיקו לשאול אותי.
למה זה כל כך חשוב לכולם? מה יש במוסד הזה שהוא מצליח לשמור על כזו פופולריות? למה כמעט כל מכר שאני פוגשת ברחוב מיד מרגיש נוח לשאול "נו, התחתנת"? מהו מקור אובססיית החתונה, ואיך קורה שהשאלה המסוימת הזו לא מאבדת מהרלוונטיות שלה אף פעם?
ייתכן שהחתונה עצמה היא לא הנקודה. החברה לא שואלת "מתי חתונה"? מתוך עניין נקודתי בערב הזה -- הקצר, היקר מדי. למעשה, העניין בה לא מחזיק הרבה מעבר לשאלה עצמה, שהרי עם יד על הלב רוב השואלים, המוזמנים הפוטנציאלים, כשהם יימצאו את ההזמנה המיוחלת בתיבת הדואר הם בעיקר יצטערו על כמה מאות השקלים שיצטרכו להיפרד מהם לטובת הזוג הטרי, ה- כביכול חד פעמי.
אם מבודדים מהשאלה את התוכן שלה ומקשיבים רק למנגינה, השאלה האמיתית היא: מתי תהיי נורמלית? מתי תהיי כמונו?
זאבים בודדים מבחירה
נדרשת מידה גדולה של אומץ כדי להיות יוצא מן הכלל. אדם המרשה לעצמו לנהוג אחרת מהמקובל דן את עצמו לחיים של הסברים. הזאבים הבודדים שאני מכירה בודדו את עצמם בשני המובנים: הם חיים לבד מבחירה ובמקביל נמנעים ממגע עם העולם רק כדי שזה יניח להם לחיות את בחירתם, בלי להעלות את שאלת הנורמליות בכל פעם שבאים במגע. חלקם אפילו חצו אוקיינוסים כדי לחיות במקום בו הם זרים, בו שום דבר לא מצופה מהם, רק כדי שיוכלו לחשוב באופן עצמאי ובלתי תלוי.
ובעצם, גם השאלה שמעסיקה אותי היא לא האם אני רוצה להתחתן, אלא כמה אומץ יש לי לחשוב אחרת. האם כחלק מהתנועה הכללית יש בי מספיק חוזק פנימי כדי לחרוג מהנורמה ולבחור בדרך המתאימה לי, שהיא אך ורק ביחס לעצמי. המחשבה שלא אתחתן מפחידה אותי, כי אני יודעת שאם לא "אתנרמל" לנצח יתייגו אותי כבעיה ששמה "רווקה זקנה" וכך יתמעטו האפשרויות העתידיות שלי להתחבר.
אין לי דבר נגד חתונות. להיפך, הרעיון של שניים, שחוגגים את אהבתם בחברת משפחה וחברים מקסים בעיני. ועם זאת, אני מרגישה שיש מקום לברר כמה מהרצון הזה הוא בחירה חופשית וכמה ממנו הוא מהלך של ריצוי.
אני מאחלת לעצמי רגעים מזוקקים של בהירות, שלא אפחד משונות ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר.
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
