(איור: נועה ליברמן-פלשקס)
כשהמחבת החליטה לבצע צניחה חופשית מארון הכלים וליפול לי על הרגל שתקתי. כשהגיע המכתב מהבנק התעלמתי בקול ענות חלושה. כשבלוק הכתיבה מנע ממני לכתוב משהו קוהרנטי מספיק כבר רטנתי. כשהפסדתי בסוליטייר קרסתי ובכיתי. שלום לך, יום נוראי.
הצרה הגדולה בימים נוראיים שכאלו, שהם תוקפים אותנו בלי הכנה מראש. הכל יכול ללכת נהדר, ואז שרשרת של אסונות וחוקי מרפי יהפכו אותו ליום הכי גרוע שהיה לנו אי פעם. אולי מדובר בלחץ לכבוד החגים, אולי מדובר בקשיי הסתגלות לסתיו שממאן להגיע, ואולי סתם בזמן הבעייתי של החודש של היקום. התחושה שעולה אצלי (ומחוזקת על ידי פייסבוק), היא שכל מי שאני מכירה עובר שבוע איום ונורא.
ברגעים כאלה התחושה שמשתלטת עלינו היא של חרדה ותסכול מהדברים הכי בסיסיים שיש: איבוד שליטה. הדאגות והדברים שיש לטפל בהם נערמים בתוך ראשנו כמו מגדל ג'נגה של צרות ובכל רגע שנדמה לנו שזהו, השתלטנו על המצב והכל יחזור לקדמותו -- עוד דאגה מתווספת לערימה האינסופית. תחושת השליטה המדומה מחליקה מבין אצבעותינו ואנחנו נתקפים בהתקפי זעם כלפי המין האנושי (ובמקרים קשים גם חפצים דוממים) או בהתקפי בכי שמלווים ביבבות על מר גורלנו, ועל כמה שהיינו רוצים פשוט להפעיל את המזגן, להיכנס מתחת לפוך ולישון שבוע.
לא מוכנה להתבכיין
כשהחלטתי, בפעם השלישית מאז יום ראשון, לבחור באופציית היגון הקיומי, ונחרדתי לגלות שהמזגן החליט להצטרף לפסטיבל האימים ולהפסיק לפעול, החלטתי שזהו: אני לא מוכנה יותר להתבכיין על זה שדברים לא מסתדרים כמו שצריך והורסים לי את התוכניות לנהל חיים מחושבים, מסודרים ונוחים. אני מוותרת באופן רשמי על חיפוש אחר שליטה, בייחוד כשמדובר בדברים שאין לי שליטה עליהם.
אז כן, זה היה יום נוראי. דברים ממש לא מסתדרים לי כמו שהייתי רוצה -- אז מה? אז ככה זה. זה בסדר לחלוטין שלפעמים לא יהיה בסדר. זה בסדר גמור להתייאש לפעמים, להרגיש מוצף וחסר אונים. זה בסדר גמור להרגיש שהעולם צוחק לנו בפנים ומכריח אותנו להתמודד עם עשרות דברים בבת אחת. אבל החוכמה הגדולה היא לקחת נשימה עמוקה, לשטוף פנים ולהמשיך הלאה.
וחוץ מזה, בימים כאלה כבר אין לאן לרדת -- אלא רק לעלות.
לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:
