(צילום: dreamstime)
אחד מידידי הטובים הוא מתן. מתן הוא אינטלקטואל, סקרן וחקרן, איש ספר וגם פילוסוף חובב לעת מצוא. אולי כדאי לציין שהוא בן שש. לא מזמן, כשבאתי לבקר אותו ואת משפחתו, הזאטוט השתומם למראה כרס ההיריון התופחת שלי. איך זה יכול להיות? הוא שאל ובדק את התפיחה הגדולה, את עדיין לא התחתנת!
הסוגיה כה הסעירה אותו, עד שבהמשך קיבלתי דיווחים שהוא המשיך לדון בלהט בנושא עם ההורים, עם סבתא שלו ועם לפחות אחת מהדודות שלו. לא הוריו של מתן שתלו במוחו הצעיר את הרעיון שבשביל לעשות ילדים אישה זקוקה לחתן.
למעשה, בקרב חוג המכרים המשותפים שלנו, לצד המשפחות ה"רגילות", יש גם אמא חד-הורית, אמא שחיה עם אמא נוספת, משפחה בהורות משותפת וגם כאלה שאצלם הילדים באו לפני החתונה. למרות הכול, איכשהו הילדון הזה למד מהסביבה שיש רק מתכונת אחת למשפחה, ושהאמת הזו שקולה לכך שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת כל ערב בחוף השרון בהרצליה.
ביגמיה, פוליגניה ופוליאנדריה
בעוד החברה שלנו והעולם המערבי בכלל מסתגלים לאיטם לרעיון של משפחות "אלטרנטיביות", סיבוב קצר בעולם מלמד שהנוסחה הקלאסית של אבא-אמא-ילד-ילדה-כלב היא אולי המקרה הנפוץ ביותר, אבל בהחלט לא היחידה, ובעצם לאורך ההיסטוריה התקיימו משפחות מסוגים אחרים.
אברהם אבינו, הבדואים והמורמונים ביוטה מלמדים אותנו שקיימת האפשרות של ביגמיה או פוליגניה – תא משפחתי שבו גבר אחד נשוי לשתי נשים או יותר. מוכר פחות, אך קיים, מצב הפוך שבו אישה אחת נשואה לכמה גברים. קוראים לזה פוליאנדריה.
פוליאנדריה מוכרת בקרב שבטים טיבטים מסוימים, שבהם כמה אחים נישאים לאותה אישה. יש כמה הנחות שמנסות להסביר את המנהג, אחת מהן אומרת שמכיוון שהקרקעות הפורות ברמה הטיבטית כה דלות, נישואי כמה אחים לאותה אישה חוסכים את חלוקת הקרקעות בין הבנים וגם מצמצמים את הילודה. גבר טיבטי במשפחה כזאת לא יכול לדעת אם לובסנג וג'מיאנג הקטנים שמתרוצצים בבית הם יוצאי חלציו הישירים, אבל אם הוא לא אבא שלהם, אז הוא דוד שלהם. בכל מקרה הם קרובי משפחה. אני מרשה לעצמי לנחש שגם העובדה שאצל הטיבטים, לפחות עד הכיבוש הסיני, כל בן זכר חמישי נשלח למנזר, תרמה לשליטה בילודה וצמצום הנטל על האדמות.
שושלת מוסו
לא רחוק מהטיבטים, מבחינה אנתרופולוגית וגם מבחינה גיאוגרפית, חיים אנשי מוסו (Mosuo) הסינים. כל משפחות השבט, ששיושב בהימלאיה סביב אגם לוּגוּ, הן משפחות חד-הוריות. שלא כמו אצלנו, אין מדובר בהגדרה שצריכה לעניין את פקידוני הביטוח הלאומי.
הנשים פשוט לא חיות עם הגברים שמהם הן מתעברות. הילדים גרים עם אמותיהן שגרות גם הן בבית אמותיהן, בדפוס שאנתרופולוגים קוראים לו יחידה מטריליניאלית, משפחה שמבוססת על שושלת אמהות. זה לא אומר שהגברים נותרים חסרי משפחה – במקום לגדל ילדים שאולי נולדו להם, הם שותפים בגידול האחיינים שלהם, הילדים שנולדו לאחיותיהם.
יש בכך היגיון גנטי: שום גבר, כולל גברים נשואים, לא יכול לדעת בוודאות שהילדים שילדה בת הזוג שלו הם אכן שלו, אלא אם בוצעה בדיקה גנטית. לעומת זאת, כל גבר יכול להיות בטוח לחלוטין שהצאצאים של אחותו חולקים איתו גנים משותפים.
גם אצל אנשי תרבות נאיאר מדרום הודו (Nayar) המושג "בעל" לא התקיים עד העשורים האחרונים. כמו נשות מוסו, גם נשות הנאיאר גידלו את ילדיהן בבית האם, שהיה בעצם יחידה משפחתית מורחבת, מבוססת על שושלת אמהית. אבי הילדים שכונה "בעל מבקר" שמר על קשר מסוים עם האם, אבל זה היה קשר סמלי שהתבטא בביקורים מזדמנים ובהענקת מתנות פה ושם. המחויבות העיקרית שלו הייתה כלפי ילדיהן של אחיותיו, אלה שמסתובבים עם הגנים שלו ויעבירו אותם הלאה בבוא העת.
לסמוך רק על האמא
גם בתרבויות שבהן לא שומרים על שושלת אמהית ברור לכולם, מראשונת הפמיניסטיות ועד אחרון הרבנים, שמבחינת שיוך משפחתי אפשר לסמוך רק על האמא. עדות לכך שהיהדות מכירה במצב היא שדתם של ילדים נקבעת על פי דתה של האם. גם הלבוש הצנוע וההפרדות הנוקשות בין גברים לבין נשים בעולם המוסלמי, היהודי וההינדי המסורתי הם בעצם תוצר של חששם של גברים מגידול ילדים של מישהו אחר. הנשים נאלצות להיות מסוגרות ומורחקות מהעולם כדי שהבעלים לא יצטרכו לחשוש מממזרים עם מטען גנטי זר בבית.
אין בעולם הרבה חברות שקיים בהם באופן רשמי סדר משפחתי כמו אצל הטיבטים, המוסו והנאיאר, אבל ניצנים של ההיגיון הזה אפשר למצוא גם במערב: משפחות חד הוריות הן לרוב כאלה שיש בהן אמא אבל אין בהן אבא. הסבתא הדומיננטית היא בדרך כלל האמא של האמא. לרוב היא גם מאריכה חיים יותר מהסבא, ועל פי "היפותזת הסבתא", שמבוססת על מחקרים שהחלו בשנות ה-60', הסיבה לכך היא התפקיד שהיא ממלאת בחיי נכדיה.
אם מדינות כמו ישראל היו שוויוניות יותר כלפי נשים, ומכירות, למשל, בתשלום לגן או למטפלת כהוצאה לצורך הכנסה, שושלות אמהיות היו נפוצות אפילו יותר.
פוסטים נוספים של שחר שילוח:
