(צילום: dreamstime)
שוחחתי עם חברה על שיטת טיפול חדשה ומעניינת שרציתי ללמוד. כשדיברנו על המורה שנסעה לפה ולשם בכדי ללמוד, נפלט לי המשפט "איך היא מספיקה לעשות את כל זה?" (כולל התסכול והקנאה), וחברתי ענתה: "אין לה ילדים ומשפחה והיא יכולה להקדיש את כל זמנה להתפתחות האישית שלה".
באותו רגע נפל לי אסימון, שהניע רכבת מחשבות מעניינת -- לי יש ילדים ומשפחה, אני בחרתי בזה ואני אפילו רוצה עוד מזה. זה בסדר וטבעי ונורמלי. במקביל, אני רוצה ללמוד עוד, להתפתח, להרגיש שאני בתנועה, שאינני שוקטת על שמריי, שאני מתחדשת. החלטתי לחשוב ביצירתיות איך משלבים בין הדברים בהצלחה.
לכל דבר זמן וקצב משלו
מי אמר שאי אפשר להספיק הכל, אבל בקצב אחר -- שלי? נכון שהיום אפשר להשלים תואר ושני תוך שנים בודדות, אבל האם זה הכרחי? למה לא לפרוש את זה בניחותא על פני החיים?
אני זוכרת שכסיימתי את לימודי הנטורופתיה הציעו לי להשתלב במערך ההוראה. זה מאד החמיא לי, אך סירבתי, כי הרגשתי שזה מוקדם מדי, שאין לי מספיק נסיון. הפכתי לאמא והחיים קיבלו כיוון אחר: כל מעייניי הופנו אל בתי וכל חושי התכווננו מחדש אל חוויית ההורות. ואיזו חוויה זו הייתה -- תחילתו של מסע מופלא שאני עוד פוסעת בו בכל יום.
למשך זמן מה זה הספיק לי, לא הייתי זקוקה ליותר מזה. עד שהתחלתי לצאת לאט לאט מהגולם שבניתי סביבנו ולהיפתח בחזרה אל העולם בשינוי צורה גדול. פרפר של ממש, שרוצה לעוף מיד ורחוק. אבל עכשיו כבר לא הייתי פרפר פרפר עצמאי; הייתה לי בתי, אהובת לבי, שרציתי לקחת אותה איתי לדרך.
דמות אם
כולנו מכירים את דמות האם שמקריבה הכל למען ילדיה, אף במחיר התפתחותה האישית והמרחב שלה. גם אני רוצה להיות האמא הטובה ביותר שביכולתי להיות, כזו שמכינה לילדיה את האוכל האהוב עליהם (והמזין ביותר עבורם), שמבלה איתם זמן ולוקחת חלק פעיל ביומיום שלהם. אמא שמכירה כל הבעה בפני ילדיה, שמכירה את חבריהם בשמותיהם ואת שמות הוריהם ואחיהם.
ועם זאת, אני רוצה לעשות גם למען עצמי. אני לא רוצה לבטל את עצמי ולהיזכר בעוד מספר שנים, אולי כשכבר יהיה מאוחר מדי, שגם לי היו חלומות ורצונות משלי.
אני מאמינה שכדי לגדל ילדים חופשיים מהכרחים חברתיים, עלינו לתרגל את זה בפועל בעצמנו. כך שאם ארצה שילדיי יהיו עצמאיים בחשיבתם ובמעשיהם עליהם ללמוד זאת ממישהו -- ממני, שנאלצתי ללמוד את זה בעצמי וללקט פיסות של דמויות שפגשתי בדרך ולהרכיב מהן דמות אליה הייתי רוצה להידמות.
כל זה מאד ערטילאי, גבוה ונשגב ולא לגמרי ברור איך זה מתקשר ליום יום של אמא, שרוצה גם ללמוד, גם להתפתח, גם לעבוד וגם ליישם את מה שלמדה?
אמהות יצירתית
במסגרת היותי מדריכת ליגת לה לצ'ה אני פוגשת אמהות צעירות רבות, שחייהן השתנו פתאום והן מוצאות עצמן במצב חדש. הן מעלות הרבה התלבטויות בנוגע לארגון חייהן מחדש במקביל לגידול הילדים, כשלא אחת עולה שאלת העבודה: "איך לחזור לעשות את מה שעשיתי קודם?".
יש לכך פתרונות שונים. אני זוכרת למשל את רונית, שיכולה היתה לקחת את בתה לעבודה, אבל תהתה האם תוכל להתרכז בעבודה כשבתה לידה. מתוך כך עלו מיני רעיונות: לא לחזור לעבודה, לחזור במסגרת מצומצמת, שתאפשר לה להשאיר את בתה בבית לזמן קצר יחסית ועוד.
במפגש הבא היא סיפרה על רעיון אחר לחלוטין -- היא יצרה סדנה, שתאפשר לה להישאר בקירבת בתה בזמן שהיא עובדת. כך היא תישאר מחוברת לאנרגיית העבודה שלה, תרוויח כסף ולא תרגיש שהיא מפסידה משהו כי החליטה להישאר עם בתה בבית ולשנות את אופי עבודתה.
כשבתי החלה ללכת לגן לא היה לי קל. נהניתי להיות איתה בבית עד אז, אבל הרגשתי שהגיע הזמן לשינוי. בתחילה עברתי מעין גמילה, אבל אז הבנתי שהכל באמת בסדר, שלה טוב והנה הגיע הזמן לעשות דברים עבור עצמי. מצאתי את עצמי עובדת יותר, זה נכון, אך גם מפרגנת לעצמי דברים שרציתי לעשות זה זמן רב ולחזק את הקשר עם עצמי.
