(צילום: dreamstime)
הרים -- תמיד הם נראו לי רק מרחוק. ירוקים ביום וכחולים לעת ערב. בלילה פנסי התאורה ציירו את קווי המתאר שלהם כשרשראות של אורות המקשטות את צוואר השמיים. מההרים נשקף נוף יפה ורוח חזקה סוערת בפסגתם, אבל הם לא בית.
אחרי שנים של מישור, בין עמק יזרעאל לעמק בית שאן, עברתי לחיפה. לונה פארק של עליות וירידות. גרתי במעלה ההר ועבדתי בנמל ליד הים. ההרים הסתירו את הדרך לי ולאוטו הירוק המקרטע פליקס. כבר בנסיעה הראשונה שלי עם פליקס מהעמק לחיפה הוא נחנק בעליות של נשר. היה לו התקף אסטמה ויצא ממנו אד לבן. שנינו ביכינו את המעבר. אני השארתי חבר על שפת נהר הירדן והוא, כך התברר לי בהמשך, ממש כמוני -- לא אהב אתגרים תלולים מדי.
פסיכואנליזה מכנית
בימי חיפה הייתי צריכה להגיע עם שחר אל הנמל כדי לשלוח אוניות אל יבשות רחוקות בשלום. הערתי את פליקס לפנות בוקר בחושך והיינו יוצאים לדרך שעה ארוכה לפני הזמן, כי תמיד טעינו בדרך. נמשכנו חזרה אל המישור ובכל פעם שהגענו אל מבואות העיר לקח לי זמן להתרגל. בעיקר לעליות.
הגוף שלי התכווץ מפחד והנשמה מבהלה. לא הייתי שייכת לשם. גם פליקס, כמוני, לא עמד במתח. כעסתי עליו אז ובכיתי כשהיה מרים גלגלים ומתייאש באמצע הדרך. כמו בספרים המאוירים עמוסי הפרטים הקטנים, שצריך למצוא בהם ילד אחד רגיל, כך אפשר היה להסתכל על חיפה מלמעלה ולחפש בין היערות הירוקים בחורה אחת מתייפחת ואוטו ירוק שמחרחר ומשחרר קיטור ועשן בצד הכביש.
כבר הכירו אותנו בחברת הגרירה. הייתי משאירה את המפתחות במקום הקבוע, נותנת לחברי הירוק זמן להירגע ושולחת אותו לטיפול שבו יתרכזו רק בו ויחטטו בקרביו. אצל בני האדם קוראים לזה פסיכואנליזה. הייתי ממהרת לדרכי לאוניברסיטה או לעבודה, משאירה מאחוריי את פליקס ולוקחת איתי רגשות זעם וטינה על התקלה שקרתה תמיד כשלא התאים לי. זה טבען של תקלות.
לדעת איפה לא טוב לך
עכשיו היינו רק אני והוא בעיר זרה, אחרי שבאחד מהמדרונות החדים החבר מהירדן נשאב החוצה ברוח הרעה. מעט ולאט, מצאתי גם חן בעיר ההררית שטיבה אינו נגלה מהר לעין. היערות יפים, חוף הים נהדר, אבל נשארנו מרוחקות זו מזו. אי אפשר לצאת ברגל קלה ולשוטט. הרחוב לא ניכר. היא לא מספיק מיוזעת. אנשים יוצאים ובאים בין חנויות ובתי קפה ומזנקים מיד חזרה אל המכונית; מתי הם נפגשים פגישה מקרית ומשמחת על המדרכה כדי לומר שלום ? ומי שרוצה להתקשט במחלצות צבעוניות, למי יראה אותן, איפה יפרוש את הנוצות שלו?
פליקס, לעומתי, הלך והידרדר והוא נשנק בתדירות גבוהה יותר ויותר. חשבתי לוותר עליו, אבל זכרתי לו חסד על הימים הטובים. אחרי שלוש שנים בעיר עזבנו אותה לבלי שוב. נפרדתי גם מפליקס, שמימן לי נסיעה ארוכה למחוזות רחוקים.
חזרתי מהם לנוח באהבה בעיר המישורית הנפלאה שלי, שאליה ואל רחובותיה אני שמחה לצאת יום יום, כי הם מחכים לי בזרועות אופקיות פשוטות ואפשר ללכת בה בחופש ובלי תלות לאן שאבחר. האנשים בה רגילים או טווסים ואת כולם אפשר לראות.
לפעמים אני נזכרת בחרדת חיפה שהייתה תוקפת אותי, מבינה בסלחנות אותי ואת פליקס ויודעת שלא תמיד צריך לאהוב את כל המקומות שלנו ולהתרגל או להילחם בפחדים. לעתים כדאי פשוט לדעת איפה לא טוב לך.
"אני הולך במישור ונהנה
לא שבהרים נשמתי קצרה
אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה
תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה
כשמשהו צריך נשימה ארוכה
לא שבהרים נשימתי קצרה
אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה..." (יונה וולך)
פוסטים נוספים של גוני היימס:
