הצד שהתפרץ עליו נותר עם זעמו. רון חולדאי (צילום: ריאן פרויס)
ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הוזמן לדיון על צדק חברתי וקידומו, שנערך ברחבת מוזיאון תל אביב. לא עבר הרבה זמן וקומץ לא מבוטל של מוחים הוקיעו אותו בקריאות גנאי והרחיקו אותו משולחנות הדיונים. אין לי שום דבר אישי נגד חולדאי ואיני מכירה אותו אישית, אך יש לי בעיות עם האג'נדה שלו לגבי עיצוב תוואי האוכלוסיה התל אביבי. ועדיין, האקט המתלהם של אותו קומץ זועם חרה לי מאוד.
בליבה של המחאה יש זעם על מצב קיים, זעם המופנה כלפי גורמים כלשהם: ההנהגה. אם אותה הנהגה מטה אוזן ואולי יש לה גם הסברים ופתרונות, מדוע לפסול אותה על הסף? כבר גיליוטינה?
אם אני כועסת על מישהו עלי להפנות אליו את הכעס. הרי לכעס יש כיוון ומטרה, הוא מיועד לשפר משהו שלא נעשה לפי תפיסת עולמו של הכועס. הכעס הוא כלי חשוב במערכות יחסים מכל סוג. הוא אמנם רגש בסיסי ואנרגיה שאמורה לפרוק את עצמה, אך עם כיוון ומטרה. אחרת הכעס הופך להיות כאוטי, הרסני ולא מועיל לשום צד בסיכסוך.
בנוסף, הכעס ראוי שיהיה לו ויסות. תארו לכם שראיתם גפרור בוער מרחוק ויש בידכם צינור מים. אתם רוצים לכבות את הגפרור כדי שלא תתלקח שריפה. מה תעשו? תכוונו את הצינור לגפרור, תפעילו זרם קל בברז ותכוונו לגפרור עד שיכבה. אם אין ויסות, הזרם עלול להיות חזק מדי, לא תצליחו לאחוז בצינור והוא לבדו ישפריץ מים בעוצמה לכל עבר. יתכן שתכבו את הגפרור, אבל בוודאות תשפריצו את מי הזעם לאובייקטים שאינם קשורים למטרה הראשונית.
כך לא נצליח לשנות כלום
אז יש הרבה זעם במחאה החברתית שלנו. היא בהחלט מובנת ולמי שלא מבין אותה, אין ברירה אלא להתרשם מעובדת ההיקף שלה והתמדתה. אנחנו, המוחים הכועסים, לא יכולים להתנהל בהתלהמות רגשנית חסרת פרופורציות וכבוד. לא זה הדיאלוג החדש שאליו שואפים כולנו. מותר לכעוס ומותר גם להדיח הנהגה במסגרת החוקית והדמוקרטית שעליה אנחנו מגנים, אבל לפסול ולגרש את מושאי הכעס משמעו רק כאוס.
נניח שחולדאי הוא הכיוון והמטרה שכעס המחאה אמור להיות מופנה אליו. הוא בהחלט חטף באופן ישיר את זעם המוחים אך באופן שמבטל את הרצון לשפר את כל מה שאנחנו מוחים עליו. הצד שהתפרץ עליו נותר עם זעמו ולא פרק אותו. במקום זאת, המתפרצים נטענו באנרגיה שלילית מחדש וחולדאי נותר בשלו. לא הצלחנו לשנות אצלו כלום.
במה תקרית זו שונה מריב בין חברים, כשאחר מטיח זעם וטורק את הטלפון לפני שהצד עליו כועסים הספיק לקחת אויר?
יש לנו הזדמנות פז לבחון את עצמנו ולשאול שאלות כמו איך אנחנו רוצים שעיניינים יעבדו כאן? ברמת התקשורת, היחסים, הכבוד, הערכים, הרגש, ההיגיון. אנחנו יכולים לאמץ דרך חדשה כבר חדשה, הדרך שעליה כולנו מפנטזים. זה מתחיל בנו: לא כקולקטיב, אלא כאנשים שמחליטים להתבונן בעירנות בעצמם ולהשתנות קצת.
פוסטים נוספים של לימור דהאן:
