(צילום: dreamstime)
בשבוע שעבר חגגנו לאבאשלי היקר יום הולדת. כמנהגנו בקודש, שולבו אלמנטים של פינק פלויד בחגיגה – הלהקה האהובה עליו בכל הזמנים. הפעם בסימן מופע מחווה לאלבום The Wall, שביצעה להקת "אוליב שואו". המופע החל, הצלילים המוכרים החלו להתפשט במועדון ואני התחלתי להתרגש, בזווית העין ראיתי שאבאשלי גם. שמחתי.
ההתרגשות לא נמשכה הרבה, כי משהו בי הפסיק להתמסר. התווים אותם תווים, הצלילים אותם צלילים, אפילו השירה נשמעה קרובה למקור, בעיקר לאוזן הבלתי מזוינת של מי שלא מאזין לפינק פלויד מהרחם, אבל משהו חסר. משהו בקסם החד פעמי של ההרמוניה בין כל המרכיבים המקוריים פשוט לא נמצא. ואני חלילה לא רומזת שלא היה שם כישרון -- היה ובשפע. אבל מפגש כל כך ספציפי בין אנשים לעולם לא ניתן לשחזור. גם לא לחיקוי.
הקליפ לשיר Another Brick in the Wall של פינק פלויד
ואז זה הכה בי. את פינק פלויד אני אוהבת כי מהרגע שנולדתי חיקיתי את אבא ואת האופן בו הוא פתוח להאזין למגוון רחב של סגנונות מוזיקליים. העקבים וההקפדה על הבגדים הם תוצר ישיר של אמי. כשגדלתי חיקיתי את דודה שלי כי היו לה שיעורי בית וגם אני רציתי. השפה שלי הייתה תוצר של מילים שלמדתי בבית מההורים, כאלו שקראתי בספרים ותוספות שספגתי מתכניות טלוויזיה או מהחברים. חיקויים, חיקויים, חיקויים. ואיפה אני בכל זה?!
סוג של פארודיה
תינוק נולד נקי לעולם גדוש תוכן ולאט לאט מרכיב מציאות מהחלקים הנחשפים בפניו, שאותם בחר לאמץ ולחקות. הוא לומד מילים, שפת גוף, אינטונציה וסופג את התכונות והתנהגויות שיש בסביבתו. הפילוסוף אפלטון טען, שהעולם שלנו הוא למעשה חיקוי של עולם נעלה יותר – "עולם האידיאות" -- שניתן לתפוס רק באמצעות המחשבה והתבונה הטהורה. כיסא, לצורך העניין, לעולם לא יהיה כיסא מושלם, כיוון שהוא רק חיקוי של אידיאל הכיסא, שמתקיים רק במרחב האידיאות.
פרופסור ג'ודית באטלר מדברת על מושג ה"פרפורמנס": הדרך בה באופן לא מודע אנחנו מחקים חיקויי של משהו שלמעשה אין לו מקור. למשל זה שהאידיאל שלי לנשיות כולל חצאיות ונעלי עקב, כי חיקיתי את אמא שלי, שחיקתה את אמא שלה, שחיקתה את שלה; הכל הוא בעצם הבנייה חברתית אחת גדולה, ללא שום דמות חיקוי ראשית שממנה הכול התחיל. סוג של פארודיה.
לכל מסעדה יש שף אחד ומלא טבחים שעסוקים כל היום בחיקוי המנות שהוא הגה והכין. המנות אמורות לצאת זהות בכל פעם, אבל איך? הרי המגע אינו אותו מגע, מצב הרוח שונה ובכלל האם בכל פעם שהשף יכין את המנה היא תצא זהה לקודמתה? הרי "לא ניתן לטבול באותו הנהר פעמיים" ובטח לא ליצור את אותה תגובה אלכימית 38 פעמים בשעה.
סינתזה חד פעמית
מדינת ישראל מייצגת את תופעת החיקויים באופן הטוב ביותר: ילדה צעירה, שהגיחה לעולם ומאותו רגע בחרה את חיקוייה, חלקם לטובה חלקם קצת פחות -- את המוזיקה שאנו מכירים כ"שירי קום המדינה" אימצה מהרוסים, את המטבח "הישראלי המקומי" מהערבים, הבמבה במקור של האמריקאים והצבר הוא בכלל מקסיקני. ככל שנקפו השנים והעולם הפך יותר ויותר קטן, נוצרו הרבה יותר מקורות חיקוי; יש לנו פסטה "איטלקית", אופנה בסגנון "צרפתי", יין "כמו בספרד" ומשקה "בטעם" תפוז. חיקויים, חיקויים, חיקויים.
אבל אז הבנתי שהחיבור בין כל החיקויים האלו, שהזדקקו לכדי יחידה שלמה, יצר איזושהי סינתזה מיוחדת וחד פעמית. בדיוק כמו שהמפגש בין סיד בארט לדיויד גילמור, ניק מייסון, רוג'ר ווטרס וריצ'ארד רייט יצר אנרגיה משותפת, שמתוכה נולדה הרמוניה מוזיקלית מושלמת שנקראת "פינק פלויד", כך גם כל החיקויים שאספה אותה מדינה צעירה ויצרה משהו חדש בו כולנו יודעים לזהות מה "ישראלי". זהו שלם שגדול מסך חלקיו.
וכך גם אני: זרע + ביצית, 23 כרומוזומים, אמא + אבא, אחים, סבים, מורים, חברים...אינסוף חיקויים וסינתזה אחת, חד פעמית, שיצרה מיטל.
צידה לדרך:
אם אנשים יפסיקו לחקות את המוזיקה שלי, אני אצטרך להתחיל לדאוג (פרנק זאפה)
