(צילום: dreamstime)
לפני חודשיים מישהו סיפר לי על המפגש הראשון שלו עם בית הספר שאליו ייכנס בנו לראשונה, ומכל הסיפור שלו נחרט בזכרוני בי משפט אחד: "ישבתי שם ורציתי לבכות". כן, כיתה א' היא התחלה חדשה גם להורים, במיוחד אם זה ילד ראשון והחוויה עדיין זרה ולא מוכרת.
אני זוכרת את ה-1 בספטמבר הראשון שלי כאמא, אי שם בסוף שנות השמונים: ליוויתי את הילדה שלי לכיתה וכשיצאתי משם וחציתי את השער פרצתי בבכי תמרורים. מזל שהייתה לי עגלת תינוק להישען עליה. באותו רגע הבנתי שמשהו משתנה ומתחיל שלב אחר וחדש בחיים שלנו.
יש את הרגעים האלה, בהם אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו וקולטים שהם גדלים. לא רואים את זה ביום יום, אבל כשזה בא והאסימון נופל -- זה גם עצוב. וזה בסדר לעצור ולהיות עצובים בתוך ענני ההתרגשות והשמחה.
לראות את הילדים שלנו עם ילקוט וקלמר זה בהחלט רגע כזה: אנחנו מכירים אותם משחקים בארגז החול, מציירים בגואש ולומדים להרכיב מילים ומשפטים והנה פתאום, בוקר בהיר אחד, הם נכנסים בשערי בניין גדול עם ילקוט על הגב ואנחנו לא ממש מבינים איך זה קרה.
לא הכל דבש
כמו למבוגרים, גם לילדים ההתמודדות עם שינויים ומעברים היא לא עניין של מה בכך וכדאי להיות ערים לכך. קחו בחשבון שמה שלנו נראה לעיתים טריוויאלי, עבורם עלול להיות מפחיד ומורכב. הרבה פעמים אני שומעת הורים שאומרים: "איזה כיף להם, אין להם דאגות. הייתי מתחלפת איתם ברגע אחד".
קל מאד להסתכל על זאטוטים בני 6 או 7 ולחשוב שאצלם הכל דבש, אבל האמת היא שזה לא תמיד נכון ויש להם את המשברים והרגעים הקשים שלהם; להגיע לבית ספר חדש, לבניין גדול עם המון חדרים ומדרגות ולשבת בחדר אחד במשך 45 דקות ברציפות זה מעבר לא פשוט מארגז החול ופינת הבובות.
אז איך אפשר להפוך את המעבר הזה, מהגן לכיתה א', לחלק ככל האפשר? הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לתמוך בהם:
1. חפשו בחנויות הספרים או בספריות ספר שמספר על כיתה א', על חוויות של ילד או ילדה ועל האופן שבו הם התמודדו עם השינוי. לילדים קל יותר להזדהות עם סיפורים על ילדים אחרים וזו דרך נפלאה, המאפשרת להם חופש לבטא רגשות, כי הם הרי מדברים על "מישהו אחר." גם בתוך עולם הילדים יש שמדברים בקלות על רגשות כמו פחד, חוסר אונים ועצב ויש כאלה שקשה להם יותר. סיפור על ילד או ילדה זרים יכול לפתוח פתח לשיחות מרתקות.
2. סביר להניח שלפני תחילת שנת הלימודים בית הספר מקיים מפגש ראשון של הילדים עם המורה והמקום החדש. מומלץ לא להסתפק בביקור אחד ואם בית הספר קרוב לבית -- לכו עם הילדים מספר פעמים בשעות הפנאי והכירו להם את הדרך. אם בית הספר במרחק נסיעה, היכנסו למכונית עם חטיף טעים וטיילו איתם לשם. כך, ב-1 בספטמבר, הדרך תהיה קלה ומוכרת ומפחידה פחות ותיחסך מהם התמודדות אחת לפחות.
3. אם הם משתפים אתכם בפחד שלהם, אל תגידו "לא נורא, יהיה בסדר". תנו מקום לפחד שלהם ואל תיבהלו ממנו. מותר לפחד ממש כמו שמותר לשמוח. אם הם יוזמים שיחה על פחד ממשהו, התעניינו ותנו להם להרגיש שכולם פוחדים וגם לזה יש מקום בחיינו. כשילד אומר "אני פוחד" אפשר להגיד לו משהו כמו: "אני יודע שזה מפחיד, לפעמים מקומות ודברים חדשים מפחידים אותנו וזה בסדר לפחד, גם גדולים פוחדים לפעמים".
4. כשהם חוזרים מבית הספר ואתם רוצים לדעת איך עבר עליהם היום, אל תתחקרו. אם אתם רוצים שהם ישתפו אתכם בחוויות החיים שלהם -- שתפו אותם בשלכם. ספרו להם על דברים שקרו לכם היום, על אירוע מיוחד או משהו מעניין שגיליתם, ודרך השיתוף שלכם הם ילמדו שתקשורת היא לא חקירות אלא נתיב דו סיטרי. מכירים את זה שהילד חוזר הביתה ומיד הוא מוצף בשאלות: איך היה? יש לך חברים? מה עשיתם? קיבלת שיעורים? שיחה כזו היא יותר חקירה מדיאלוג. גם אנחנו לא ממש אוהבים שמתחקרים אותנו והאנשים הקרובים אלינו הם אלה שנוח לנו לשתף אותם.
5. ואחרון אחרון חביב, המעבר לכיתה א' הוא, ללא ספק, סיבה למסיבה. הכינו להם עוגה טעימה (אפשר ואפילו רצוי לאפות יחד איתם), קנו קצת חטיפים, תנו להם לבחור את מי הם רוצים לשתף במסיבה ותחגגו איתם. למדו אותם שאת החיים אפשר לחגוג לא רק בימי הולדת.
מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.
