(צילום: dreamstime)
השבוע מציינים בישראל ובעולם כמה אירועים היסטוריים, חגיגיים יותר ופחות, שמעוררים את השאלה עד כמה הפמיניזם קידם אותנו כחברה והאם יש סוגיות שאותן עדיין לא הצלחנו לפתור.
חג האהבה?
היום (ב') מציינים אצלנו את ט"ו באב, חג האהבה, שאולי מדויק יותר לקרוא לו חג הפיתוי. הגירסה המסורתית לחג היא זו שבה בנות ישראל, לבושות לבן, יוצאות לחולל בכרמים, בשעה שרווקי ישראל צופים בהן בין הגפנים וכל אחד בוחר את עלמת החן שלו. ברור לגמרי מי מציג נתונים ומי צופה, מי המוכר ומי הקונה.
אבל המקור לחג עגום למדי: זה מתחיל בפרשת פילגש בגבעה: צעירים משבט בנימין אנסו אישה משבט לוי וגרמו למותה (מה שמלמד שאונס קבוצתי הוא עניין עתיק יומין ואין בכך שום נחמה, כמובן). בעקבות זאת נלחמו 11 שבטי ישראל האחרים בבני שבט בנימין ונדרו לא להשיא את בנותיהם לצאצאיו. שבט בנימין כמעט נכחד, אולם כשיתר בני ישראל כבר היו מוכנים לסלוח הם עמדו בפני בעיה – נדרים אין להתיר. הפתרון שנמצא היה לשלוח את רווקי שבט בנימין אל כרמי שילה כדי שיחטפו להם עלמות. כמעט מיותר לציין שהגברים הם אלה שסגרו עניינים, הנשים היו צריכות רק להיות יפות ולרקוד בין האשכולות המבשילים.
סחורה עוברת לסוחר
מחר (ג') הוא יום הזיכרון לקורבנות הסחר בנשים. מעטים יציינו את היום הזה, אם בכלל. הוא נקבע לאחר סיוט ליל קיץ משנת 2000, שבו הוצתו בתי בושת בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב וכתוצאה מהשריפה ארבע נשים, שנכלאו באחד ממכוני הזנות האלה, נשרפו חיות. אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם: הזוועה אינה רק פעולת ההצתה, אלא עצם כליאתן של נשים -- שפחות מין בכל כורחן -- כדי שייאלצו לעבוד בכל שעה עבור סוחר העבדים שנעל אותן שם, ולספק את צרכיהם של גברים, שבחרו להתעלם מהמחיר האמיתי שמישהו משלם עבור הפורקן שלהם.
רובנו היינו מזדעקים אם כלבים היו נשרפים בחדר נעול באותו לילה של הצתות, אבל מכיוון שישראל היא מהמובילות בעולם בסחר בנשים, התרגלנו כנראה למחיקה מוחלטת לא רק של זכויות האדם של אותן נשים, אלא של האנושיות שלהן בכלל.
סמל סקס
ביום רביעי, ה-17 באוגוסט, חל יום הולדתה של השחקנית, הבדרנית והיוצרת האמריקאית מיי ווסט, שנולדה ב-1893. ווסט היא האחראית למשפט המפורסם: "זה אקדח במכנסיים או שאתה פשוט שמח לראות אותי?", ומצד אחד, היתה פורצת דרך בכך שהביאה לבמה את ההומור הסקסי הנשי ופשוט חגגה עליו; מצד שני, מיי ווסט היתה עוד סמל סקס בלונדיני, שמפנטזים עליו (במלחמת העולם השנייה חיילי חיל האוויר האמריקאי כינו את חגורות ההצלה המתנפחות שלהם "Mae Wests", משום שאלו הזכירו להם את קימורי גופה של השחקנית). ווסט סבלה מאוד מידה הקשה של הצנזורה וצוטטה כאומרת: "קשה להצחיק כשאת צריכה להיות נקיה".
השחקנית מיי ווסט. נאלצה להתמודד עם הצביעות (צילום: ויקיפדיה)
הילר או מכשפה?
יום שישי ה-19 באוגוסט הוא התאריך שבו, בשנת 1391, נשפטו לראשונה שתי נשים שנחשבו "מכשפות". השתיים היו אישה שנטען שטיפלה בבעלה בכישופי מרפא ושכנתה, ש"הודו" באשמה לאחר עינויים ונשרפו בכיכר בפריז. לאורך כל ההיסטוריה נמצאו גברים ונשים שעסקו ברפואת צמחים, כולל שימוש בחומרים מעוררי הזיות לשם ריפוי מחלות והקלת מכאובים, אבל בעוד הגברים נחשבו לשמאנים, הילרים, כהנים וקוסמים, נשים רבות נאלצו להתמודד עם התואר מכשפה. ציד המכשפות התקיים בעיקר באירופה, מסוף ימי הביניים ועד תקופת הרנסנס ורוב קורבנותיו היו נשים, שהומתו תוך השפלה וייסורים.
ציד מכשפות באמסטרדם במאה ה-16. מוסר כפול (צילום: ויקיפדיה)
הבעיה עוד קיימת
הפחד מפני נשים שעושות שימוש משוחרר ועצמאי בגופן, בכישוריהן ובמיניות שלהן מושרש עמוק בתרבות האנושית וקיים גם היום, אפילו בדברים הקטנים: בניירת רשמית של המדינה עדיין מתבקשים למלא את שם האב, למרות שלא צריך להיות ביולוג דגול כדי לדעת ששם האם רלוונטי הרבה יותר. בטפסים רפואיים של נשים הרות חובה למלא את שם "הבעל" (מילה שאין לה צורה נקבית כי האישה היא בבעלות האיש) ולא, למשל, את שם "בן הזוג". לנשים מותר להחצין את המיניות שלהן בפרסומות למוצרי צריכה, אבל אם הן עושות זאת סתם להנאתן הן ייחשבו זנותיות.
השאלה שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו ולהשיב עליה במלוא הכנות, היא האם גם בתודעה שלנו צרובות המוסכמות האלה? ואם כן -- האם אנחנו נלחמות בהן או מסתפקות באמירת "ככה זה", פשוט כי אין לנו זמן למאבקים כשיש כל כך הרבה כלים בכיור.
פוסטים נוספים של שחר שילוח:
