כשנסתכל אחורה על הקיץ הזה, מעבר לחום הנוראי ולנמלים המעופפות המפחידות, נזכור אותו בתור "קיץ מחאה 2011". זה שבו המחאה החברתית הפסיקה להיות עניינם של אקטיביסטים עם יותר מדי זמן פנוי והפכה להיות העיסוק הכי לוהט.
לצערי, למרות שיש לי מודעות חברתית מסויימת, לא ניחנתי באנרגיות או בלהט לעשות איתה משהו. בדרך כלל מחאות פייסבוק עברו לי מעל הראש כמו עוד הזמנה למסיבה והרגשתי שאם באמת אלחץ attending, זה לא אומר שבאמת עשיתי משהו. לא מדובר בהתעלמות או אדישות, אלא ביאוש אמיתי מהכוח שלנו כחברה לעשות שינוי במדינה, אמנם מתקדמת ודמוקרטית, אבל נוטה להיות קשה ובעייתית כלפי האזרח הקטן.
כשהחרימו את הקוטג' זרמתי עם המחאה בקול ענות חלושה. גם ככה הדבר האחרון שהתחשק לי בחום הזה הוא גביע עם גבינה מבעבעת וגושית. כשהכריזו על חוק החרם הייתי בעיקר מבולבלת – שהרי מצד אחד מדובר בחוק הזוי ומטופש, אבל מצד שני, אני לא הולכת להסתובב עם רשימת המוצרים מההתנחלויות ולא לקנות אותם בכוח. מצד שלישי, סימון מוצרים על פי מקום הייצור שלהם -- בין אם אני תומכת בו או לא -- מרגיש כמו טלאי צהוב בלתי הכרחי.
אבל כשהתחילו לבנות אוהלים בכיכר הבימה ובשדרות רוטשילד, החלטתי לקום ולדבר.
לא גומרים את החודש
כשעברתי לתל אביב עם בן זוגי, בשנת 2005, שילמנו 2,500 ש"ח תמורת דירת שני חדרים, שאמנם השקיפה לעבר פאבלה מזעזעת בפאתי פלורנטין, אבל הייתה מרווחת, משופצת ונעימה. בשנים שחלפו חוויתי את העליה המטורפת במחירי השכירות והתחושה שליוותה אותי היא שלא משנה כמה אעבוד (הייתי סטודנטית, שבילתה את שעותיה הפנויות בין הגשות ועבודה בחנות חיות) -- לא אצליח לגמור את החודש. עברו כבר שנתיים מאז סיימתי ללמוד והתחושה הזו מלווה אותי בכל 10 לחודש.
אני לא לבד. רוב הצעירים, הסטודנטים והזוגות הצעירים שאני מכירה נמצאים באותו מצב. רק לפני שלושה חודשים עברנו דירה בפעם הרביעית; כשאמרתי לבעלי הדירות שפגשתי מה המחיר שנוכל לשלם ((בערך כפול ממה שהתחלנו איתו, לפני שש שנים), רובם צחקו לי בפנים.
בסופו של דבר מצאנו דירה במחיר סביר -- ביחס לשוק התל אביבי, כמובן -- אבל בדרך נתקלתי בזוועות שחשבתי שהן בגדר אגדה אורבנית: דירות שבהן המקלחת והמטבח נמצאים באותו חדר. דירות מרתף עם צוהרים קטנים, שהנוף היחיד שנשקף מהם הן רגליהם של חתולים חולפים. דירות בהם השוכרים הנוכחיים דורשים שוחד על העברת שמך לבעל הבית. המשותף לכולן הוא שעלותן שוות ערך למשכורת חודשית ממוצעת בישראל.
יש תקווה
במחאה הזו אני מאמינה בלב שלם. אז נכון, כשהייתי במאהל זה הרגיש יותר כמו מחנה של הצופים מאשר הפגנה אמיתית; ונכון, יש שם יותר אנשי תקשורת מאשר מפגינים של ממש; ונכון, רוב המפגינים נוטשים את האוהל עם ערב וחוזרים הביתה.
אבל העובדה שסופסוף אנחנו קמים ומוחים נגד זה שכבר שנים אי אפשר למצוא דירה בתל אביב (או ברמת גן, גבעתיים ומה לא), דירה במחיר שלא יגרום לנו לפשוט את הרגל כל חודש מחדש, מעוררת בי תקווה שאולי הפעם יש סיכוי, לא משנה כמה זעיר, שמישהו יקשיב לנו.
צידה לדרך:
נסה, מקסימום תצליח.
פוסטים נוספים של ליברמן-פלשקס:
