(צילום אילוסטרציה: dreamstime)
כשפרץ חרם הקוטג' לא הצטרפתי. לא בגלל אי הסכמה עם המוחים, אלא בגלל שאני כבר מזמן מחרימה את המוצר מטעמים אחרים -- רחמים על פרות. הגליית הקוטג' ויתר מוצרי חלב הפרה מהמקרר שלי הייתה רק עוד צעד בדיאטה מבוססת ההחרמות שלי.
זה התחיל בנטייה לצמחונות מטעמי תנו לחיות לחיות, שהלכה והתבססה ככל שהתבססתי ביוגה. בכל פעם שאני נעמדת על הראש -- יש תרנגולת שמקרקרת "תודה". עם השנים, ככל שגיליתי יותר עובדות שקשורות לצער בעלי חיים, איכות הסביבה, רעב עולמי ושאר סוגיות שמטרידות מחבקי עצים, יותר ויותר מוצרים נכנסו לרשימה השחורה; וזה עוד לפני שפסלתי מאכלים לא בריאים במיוחד.
בשבילי מסע בסופר משול לסצנה בסרט אימה, שבה אני משייטת בחיל ורעדה בין המעברים, מוקפת ומותקפת מכל הכיוונים במדפים עמוסי מפלצות. נשמע כמו סגפנות בנוסח גנדי? זה לא. הנה רשימה מקוצרת של מוצרים מבהילים: מזון מתועש, בגלל האריזות המזהמות והכימיקלים. על בשר, מוצרי פרה למיניהם וביצי סוללה, כאמור, אין מה לדבר – לא רוצה עגלים עצובים ואפרוחים כתושים על המצפון שלי. שתייה קלה, שמגיעה בקרטוניות או בבקבוקי פלסטיק מזהמים. קפה ושמן זית? בטח, אבל רק מסחר הוגן. אורז וקינואה? אחלה אוכל, אבל הם מגיעים מרחוק מדי, בניגוד מוחלט לעקרונות האכילה המקומית.
מה עם כל המוצרים שנוסו על בעלי חיים? או מוצרי מזון שיוצרו על ידי תאגיד, שבמעבדות הפיתוח שלו מכריחים ארנבות לחפוף ראש בשמפו נגד קשקשים? לאלה מצטרפים מוצרים שהפרסומות שלהם מעצבנות אותי. כן, יש גם קטגוריה כזאת, שכוללת, למשל, מוצרים שמשווקים באמצעות סקסיזם גלוי וגזענות סמויה. נראה כאילו כל מה שנשאר לאכול זה אצות, אבל אחרי אסון פוקושימה, מי יכול להבטיח שהסושי שלי לא יהיה רדיואקטיבי?
דין פרה כדין מאה
על פניו, אם אין לי גן ירק שמושקה במי מעיינות, אחו פרטי שמפרנס תרנגולות חופש ועז מאולפת שעושה יוגה ונותנת חלב אורגני, לא נשאר מה לאכול. אבל זה לא נכון: אנחנו חיים בחברת שפע, שמצד אחד מספקת המון מוצרים רעים לאדם ולסביבה ומצד שני, מאפשרת למצוא מוצרים טעימים, ששקרים ורעלים אינם חלק מרשימת המרכיבים שלהם.
אבל המבחר הוא לא העיקר. אכילה מודעת (וצרכנות מודעת) לא קורית ביום אחד. מחרימי הקוטג' נמנעו מהגבינה עם הגושים באופן זמני, כדי להשיג תוצאה בטווח הקצר – הוזלה. אכילה מודעת כדרך חיים דומה יותר לתרגול מדיטציה או יוגה, לנגינה על פסנתר, לנטיעת עץ זית או לחינוך ילד. עוברים חודשים או אפילו שנים עד שנהנים מהפירות, וזה שווה, כי הפירות מתוקים ולא מסוכרזית.
יום אחד את נשענת לאחור ויודעת ששום תרנגולת לא סבלה בגללך, שביום מותך ייזקפו לזכותך שלוש פרות לפחות, שאריזות בלתי מתכלות לא רובצות על מצפונך, שאף ארנב מעבדה לא קיבל דלקת עיניים בגללך. כבונוס, יש סיכוי טוב שהגוף שלך לא יכרע תחת נטל הסוכר והכולסטרול.
אין לי אשליות -- אני יודעת שאני לא מצילה את העולם, אסדות נפץ וכורים גרעיניים ימשיכו להתפוצץ כאן עד שגדולים ממני ייטלו קבנוס מבין עיניהם. אבל בשבילי דין פרה כדין מאה, ואם הצלתי אחת לפחות – דיינו.
צידה לדרך: תהליכים לא קורים ביום אחד
לפוסטים קודמים של שחר שילוח:
