איור: נועה ליברמן-פלשקס
לפני 20 שנה.
אני חוזרת הביתה מחברה שבדיוק אימצה כלב טרייר מעורב. הוא כל כך חמוד וקטן ואני מאוהבת. בארוחת הערב של יום שישי אחי ואני מבקשים כלב, אבל אמא מסרבת בתוקף. היא מפחדת מכלבים, שונאת את הריח שלהם, לא רוצה שהוא יטפס לה על הספה -- התירוצים מגיעים בזה אחר זה. לאורך השנים השיחה הזו תתרחש עוד עשרות פעמים, אבל לא משנה כמה אחי ואני נבטיח להיות ילדים למופת, לסדר את החדר, לעשות כלים ולהוריד את הכלב 16 פעמים ביום, התשובה תהיה זהה: לא.
יום שישי שעבר.
אני באה לארוחת שישי אצל ההורים. אחי, שכבר חוגג 25, מכריז שהחליט להביא כלב הביתה. אני מתכוננת לשמוע בפעם המיליון את אותה שיחה מייאשת, אבל כמעט נחנקת מהסלט כשאמא שלי מסכימה והם קובעים לבקר בצער בעלי חיים בהמשך השבוע. אחי הקטן, שלא היה קיים לפני 20 שנה, מזועזע; הוא שונא כלבים, שונא את הריח שלהם ולא רוצה שהם ייכנסו לו לחדר.
יום שני שעבר.
אני נוסעת עם אמא ואחי לצער בעלי חיים על תקן יועצת לענייני כלבים. כדי לכפר על השנים שעברו ללא חיית מחמד, מיד כשעזבתי את בית ההורים אימצתי כלב וחתולה משוטטים ובהיותי סטודנטית עבדתי שנה וחצי בחנות חיות. אחרי פקקים מתישים אנחנו מגיעים לצער בעלי חיים בדרום תל אביב, כשהנביחות והריח העז של השתן והפרווה הרטובה מקדמים את פנינו. אני מסתכלת על אמא שלי לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת. הכלבים נובחים ומשתוללים בכלובים כמו אסירים בבידוד. כל כך הרבה כלבים שונים ומשונים וכולם זועקים לתשומת לב. בתוך אחד הכלובים אנחנו רואים כלב קטן, לבן עם כתמים שחורים שמזכירים פרה זעירה, יושב לו מבויש. אחי מבקש לצאת איתו לטיול בחצר וזו אהבה ממבט ראשון. הכלב תולה בו עיניים חומות ענקיות ומתחנן לליטופים ואהבה.
יום שלישי שעבר.
הכלב-פרה בגודל חתול נבחר והושאר ללילה בצער בעלי חיים לטיפול עשרת אלפים שכולל סירוס וחיסונים. אחי ואני נוסעים לחנות החיות לעשות קניות לחבר החדש. אני לא מאמינה שזה קורה ולא מבינה מה גרם לשינוי הפתאומי, אבל אז, תוך כדי קניית אוכל, חטיפים ואביזרים, מתקבלת שיחה מבית ההורים, שמודיעה שיש בעיה: אמי ואחי הקטן נתקפו פחד פתאומי ולא מרגישים מוכנים לביאת הכלב. הבית מלא ויכוחים והתנצחויות ואני מבינה שזה השלב שלי לפרוש הביתה. כנראה שזה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
יום שישי האחרון.
אני שוב נוסעת לבקר את ההורים. כשאני נכנסת מקדם את פני כלב-פרה בגודל חתול, שזכה בינתיים לשם לקטוז (ודווקא מהאח שפחד ממנו כל כך). בינתיים הוא גר בסלון, קשור לרצועה ארוכה מאוד כדי שיזכה למרחב טיולים, אך לא יזנק על בני הבית במפתיע. באופן בלתי צפוי, כל בני הבית הסתגלו אליו בדרכם: האח הגדול יותר מזכה אותו באינספור טיולים ותרגילי התנהגות מבית היוצר של "הלוחש לכלבים". אבא שלי משחק איתו בתופסת עם צעצועי משיכה. אחי הקטן והחששן מנהל איתו מערכת יחסים של חם-קר -- לרגע מלטף אותו ולרגע בורח לחדרו. אמא שלי רוטנת קלות על הריח שאופף את הבית, אבל רואים שעמוק בפנים, היא מרוצה מהחבר החדש למשפחה.
ואני? למרות שאני כבר לא גרה איתם, אני יושבת על השטיח ומשחקת עם לקטוז שרק רוצה ללקק לי את הפנים ולוחשת לו בשקט בשקט "ברוך הבא. הגיע הזמן".
