מתוך ההצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים". טקסט גרמני שתורגם לחוויה בימתית. צילום: גדי דגון
חברתי שרוני ואני הגענו לתיאטרון "תמונע" אחרי רכיבת אופניים צמודה, שבה דיברנו על אהבות ופרידות בחיינו. בסוף הנסיעה החלטנו לשחרר את האהבות: אני חזרתי על המנטרה החדשה -- "אהבה פרקטית", היא הוסיפה "אושר פונקציונלי" ונכנסנו לתיאטרון שלובות זרוע.
כשהמתנו בכניסה לאולם בו תועלה ההצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים", קיבלנו דף הסבר, שמספר על היצירה. מסתבר שמדובר במונודרמה שכתבה הבמאית הגרמניה גזינה דנקווארט, ששפתו המיוחדת -- מונולוג בלי סדר ומקום -- עורר בבמאית נאוה צוקרמן רצון להפוך אותו למחזה.
הטקסט המקורי נכתב אחרי פרידה משמעותית. "הבנתי שהגבר נמצא שם מתחת לכל שורה", הקראתי לשרוני. "כמו שהוא היה בכאב שבעיניים שלה". צחקנו והסכמנו שהגענו במצב הרוח המתאים להצגה.
פרסונה או אישה?
הכניסה לאולם היא כמו פסיעה לעולם אחר. התפאורה היא אולפן טלוויזיה עם קהל (הקהל בתפקיד הקהל). הבמאי (עירד מצליח) נוכח על הבמה ומנחה את הצלם (איתמר לוריא) בנוגע לפריימים, שמוצגים על מסכים בכמה זוויות. המנחה הוא מוזיקאי (איל שכטר) וכלת הערב היא שחקנית מוכרת (שרה פון שוורצה), שלכבודה נערך ערב הוקרה בשידור חי.
על הבמה, כשהמצלמות סביבה, בדיוק ברגע בו מצפים ממנה לנאום, היא נתקפת פתאום בבלק-אאוט ולא זוכרת מה עליה לומר. הבמאי והמוזיקאי, מסתבר, הם שני אנשים שמעורבים בחייה באופן רומנטי ויחסיהם איתה התפרקו. הפער בין הרגשות הפרטיים לבין העמדת הפנים המצולמת יוצרים שבר, והיא מסתגרת בשירותים ומשם משמיעה את המונולוג הלא מצונזר.
מונולוג לא מצונזר מתוך השירותים. מתוך ההצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים". צילום: גדי דגון
ההצגה מציבה את הפער הזה בנקודות קיצון: מחד, ערב הוקרה מוחצן ומכובד לפרסונה הציבורית, ומאידך, תא שירותים אינטימי ורחוק מעין המצלמה, שממנו תדבר האישה הפרטית.
האם דיבור מחולל שינוי?
ההצגה מעוררת את השאלה מה קורה כשמדברים מתוך השבר? האם הדיבור הפנימי מסוגל לחולל שינוי? כמו בחיים, כך גם בהצגה, התשובה לא ברורה. יש משהו בעצם הדיבור, שמאפשר להתחיל להבין את עצמנו, אבל לפעמים זו מלכודת מתוחכמת; לפעמים לספר לעצמנו את סיפור השבר רק גורם לנו להתבצר עוד יותר בעמדת הקורבן.
השחקנית הראשית קורסת פנימה ומילותיה הן כמו סליל של תת מודע. היא מדברת על נושאים שכל אישה מכירה: תפיסת הגוף, אהבה ותשוקה, הפרסונה לעומת האישה, הפגיעות כחלק בלתי נמנע מיחסי מאהבה, הרצון למצוא חן ולרצות. כן, הכל מוכר, אבל האם יש מוצא ותובנות חדשות?
לצערי, התשובה שלילית והיא גם מקור התסכול שחווינו בסופו של דבר. אם בתחילה נראתה ההצגה כמו הזמנה להתבוננות פנימית וחיצונית מנקודת מבט מגוונת, הרי שהדיבור במהלכה לא הוביל לפריצת דרך או שינוי, שיאפשרו שחרור מתפיסות כובלות של נשיות.
מה שעומד במרכז ההצגה הוא עצם עצם הרשות לדבר במקום להדחיק ולהעמיד פנים. כמו בטיפול פסיכולוגי, גם כאן אני חשדנית ביחס להצבת הפירוק כערך. נכון, לפעמים טוב להישבר -- אבל רק כדי שבסוף התהליך משהו חדש יתחבר.
ההצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" תעלה בתיאטרון "תמונע" ביום שני (4.7.11) וביום רביעי (6.7.11)
