עמוק בתוכנו, מאחורי כל הנושאים שמעסיקים אותנו, כל הפחדים והדאגות, יש לכל אחד מאיתנו משפט שבסופו סימן שאלה גדול. השאלה הזאת עלולה להיות הפחד הכי גדול שלנו. הכי בסיסי והכי עמוק. כל עוד לא גילינו מהי השאלה שלנו, היא יושבת שם ושואלת - האם אני מוצלח? האם אני שווה? האם אני מוכשר? לכל אחד מאיתנו נוסח משלו ועבור כל אחד השאלה נוגעת בעקב אכילס פנימי.
השאלה הפנימית
לא משנה כמה מצליחים נהיה, כמה יפים, מוכשרים ומלומדים, עד שלא נגלה מהי השאלה שלנו היא תמיד תהיה שם על הקיר הפנימי של נפשנו כמו צלקת גרפיטי. שאלה פנימית היא כמו זיקית, יש לה יכולת לשנות את צבעיה לשם הסוואה. אם לא מכירים בה, היא תתחפש ותתחבא בכל פעם בתוך פחד אחר, ותנהל את דפוסי ההתנהגות שלנו מבלי שנשים לב.
שרון למדה לזהות את הזיקית שלה גם כאשר היא מוסווית ולמדה לאפשר לה להישאל בתוכה ולחכות לתשובה אמיתית שבאה מבפנים. לשרון יש המון חברים, וכולם מאוד אוהבים אותה. היא מעניקה להם הרבה ותמיד דואגת לכולם. אי אפשר שלא לאהוב אותה, היא מלאת כריזמה, מצחיקה ויפה. כל זה בעולם החיצוני שלה. אבל לשרון יש המון כעס בפנים. היא כועסת על בן הזוג שלה, על ההורים, על עמיתים לעבודה ואפילו על מוכר הירקות בשוק. וכששרון כועסת היא מפחידה, קיתונות של זעם נורים ממנה כמו ממכונת ירייה אוטומטית.
הכד הפנימי
המעבר בין הבחורה הדקה, הבליינית האנרגטית, לבין הדרקון יורק האש כמעט בלתי נתפש ולפעמים מבלבל. כששרון מגיעה אלי אני יושבת ומדמיינת איך אני מתרוקנת מולה, נכונה להכיל את כל מה שהיא מביאה איתה, כי הכד הפנימי של שרון תמיד עולה על גדותיו. היא מגיעה אלי מלאה ומוצפת, ונדמה שכמה שהיא מרוקנת תמיד נוצר שם מיד יש מאין.
כל כך הרבה קורה לה ונדמה שמשהו שהיה חולף בקלות ליד מישהו אחר, נאסף אליה ומתברג מיד בתוך סבך אינסופי של דרמות פנימיות. היא זקוקה לקהל והיא לוקחת אותי איתה למעלה ולמטה במורדות ובעליות, כשברור לגמרי שהיא חווה בעוצמה בלתי רגילה את כל מה שהיא מספרת עליו. לפעמים נדמה לי לרגע שאני יושבת בתיאטרון. שרון משחקת את הדמויות, חיה אותן, מזדהה איתן ומרשה להן לשחק את עצמן מתוכה.
יום אחד החלטתי לראות מה יקרה אם אעצור את שרון ואבקש ממנה לרדת לרגע מהבמה ולהתבונן בעצמה, לבדוק איך היא מרגישה ביחס לדפוס ההתנהגות הזה שלה. שרון התבלבלה לרגע, לא לגמרי הבינה מה אני מבקשת ממנה לעשות. אבל לפחות עצרה לרגע והאטה. היא לא הכירה את התחושה הזאת ולא הייתה בטוחה מה עליה לעשות.
אחרי דיון קצר היא שתקה מעט ובפעם הראשונה שמעתי אותה אומרת משפט מאוד לא אופייני: "אני לא יודעת", ואחריו שוב שתיקה. "אני לא יודעת איך להיות אחרת. אני לא מכירה משהו אחר". רצף המחשבה ניתק והיא יכולה היתה לראות, כנראה לראשונה בחייה, את ההתמודדות שבחרה לעצמה, מודעת לפתע שאולי זאת לא האופציה היחידה.
"בואי ננסה לבדוק למה את בוחרת לחוות את המציאות בכזאת עוצמה", אני מציעה. שרון מהססת, היא באה לשלוף תשובה אבל חוזרת בה ומצטמקת חזרה לתוך הכורסה. "תמיד זה היה ככה"? אני מגישה שאלה לעזרה, "אולי פעם, ממש בגיל צעיר לא", היא מהרהרת. שרון שמה לב עכשיו לכאב שמופיעה ממש במפתח הלב. כשהיא עוצמת לרגע את עיניה ומניחה לעצמה להתמסר לכאב, הוא שולח זרועותיו אל עיניה ומטפטף משם, טיפין טיפין את עצמו.
ההקלה הפנימית
אני מניחה לה, לראשונה במפגשים שלנו, לרוקן את מה שנדמה לי שבאמת מבקש להיות בקדמת הבמה אצלה. כשהגוף הרגשי והפיסי שלה נינוחים יותר, אני שואלת ברכות האם היא יכולה לזכור באיזה גיל היא היתה כשזה היה שונה. היא מתעכבת ובודקת, ולבסוף שואלת ספק אותי ספק את עצמה: "גיל חמש או שש אולי" .
"ומה קרה אז"? אני שואלת, שרון שותקת. דמעותיה יבשו והיא מתבוננת ברצפה בשתיקה.
"אחי נולד", היא משחררת אוויר שהיה עצור בבית החזה שלה. אני תומכת בשרון במסע דמיוני אל הילדה בת החמש או שש, שעדיין חיה בתוכה. המפגש איתה מרגש. שרון פונה אליה ובודקת איתה למה היא זקוקה שם עכשיו בתוכה. הילדה כעוסה ומלאת קינאה כלפי האח החדש שנולד, מרגישה שהיא חדלה מלהתקיים. חשה שאין לה מקום בחיי הוריה כפי שהיה, שאיבדה את הזכות הטבעית לתשומת לב בלעדית.
"איזו שאלה היא שואלת שם"? אני מבקשת משרון לשקוע אל התחושות ולפלס דרכה בעדינות אל עומק השורשים, מקום מושבה של שאלת השאלות שלה, שרון לוקחת אויר. היא מאוד שקטה עכשיו. יובלים עדינים של דמעות מפלסים רך בלחייה עכשיו. "האם אני קיימת"? היא מבטאת במילים לבסוף את השאלה שלה, שישבה שם כל הזמן הזה ושאלה את עצמה באינסוף צורות, באלפי הסוואות, ללא הפסק, "האם יש לי זכות קיום"? היא מחדדת את הניסוח הפנימי המדויק, כך ששתינו יודעות שהיא שם, בדיוק במפתח הלב שלה.
שרון מתחילה לקשור את הקצוות בין הצורך בדרמה והבחירה לחוות את החיים בעוצמה רבה כל כך, לבין שאלת השאלות שלה. היא מבינה שכאשר היא חווה בעוצמה את חוויותיה היא מרגישה קיימת, ושהצורך בתחושה הזאת מניע את חייה ומנהל אותם. כששרון מרשה לעצמה לשאול פנימה את שאלת השאלות שלה, היא מתחילה לגלות שיש בה חיות פנימית, עוצמתית ובטוחה בקיום של עצמה.
היא ישובה בכורסה עכשיו, זקופת גו ופניה חלקות. המילים משתחררות ממנה באיטיות ובדיוק. היא יודעת שמצאה את המפתח, פתחה את הדלת ומצאה את שאלת השאלות שלה. עכשיו היא יכולה לשאול פנימה, במקום שהשאלה שלה תשאל את עצמה מתוכה החוצה. עכשיו היא יכולה להתחיל את הדרך לקבל גם תשובה.
כתבות נוספות של נוגה מיבר:
לאתר הבית של מהות החיים
