חג השבועות הנפלא והנהדר שעבר עלינו השבוע לא מציע לחילונים כמוני כמעט דבר: אין מאכלים מיוחדים (הגבינות הן תוספת שיווקית מאוחרת, שלא קשורה ישירות לחג), אין טקס מקובל, אין מנהגים מיוחדים שהשתרשו בקרב חילונים. לכאורה, סתם חג. אבל לא בשבילי.
זכרונות מילדותי בקיבוץ
אני ילד של חג השבועות. נולדתי בשעת הבאת הביכורים בקיבוץ, וכל חיי היה זה החג האהוב עליי ביותר. תמיד חגגתי אותו בקיבוץ: חולצה לבנה, ביכורים, טרקטורים, דשא, רגליים יחפות. לכאורה, אין מקום חילוני יותר מהקיבוץ, ודאי הקיבוץ בו גדלתי. אך דווקא בחג השבועות חשתי תמיד תחושה עזה של פולחן, של קדושה כמעט, של מסורת.
בקיבוץ לא התפללנו, לא שמרנו מצוות, לא הפרדנו בשר וחלב, והיו בינינו שצלו סטייק חזיר ביום כיפור. אבל בחג השבועות הקפדנו להביא ביכורים, לחגוג את השפע החקלאי שניתן לנו על-ידי האל הפרטי שלנו: זיעת אפנו. הקיבוצים האמינו תמיד ב"דת העבודה" הגורדונית, ובעיניי גם בדת האדמה, ואותה חגגנו כל שנה בחג השבועות, אוחזים בידינו אלומות חיטה, ענפי זיתים, שקי בוטנים - כל מה שהניבה האדמה שאותה עבדנו.
לא דבקות באדמה במובנה הפוליטי, אלא כבוד ואהבה לאדמה, שמאכילה אותנו ומכלכלת אותנו. המסורת שלנו היתה המסורת היהודית המקורית, זו שנולדה מאורח החיים החקלאי שקבע את עונות השנה, את מועדיה, את הלכותיה.
כבר שנתיים ויותר שאני חי בעיר. חג השבועות שלי אינו מורגש כאן. כן, ישנם המאמינים המתכנסים בליל שבועות בבתי הכנסת השכונתיים ללימוד עד אור הבוקר. וכן, ישנם מבצעים מסחריים על עוגות גבינה, בחסות הדת השלטת הנוכחית בישראל, דת המסחר והכסף. אך תחושה חגיגית אין, תחושת טקס אין, ותחושה של אדמה בוודאי אין ברחובות המכוסים כולם אספלט ובטון.
לראות ולא לגעת
השנה כל השיחות שלי על חג השבועות נסבו סביב "התיקון". כולם מדברים איתי על תיקון ורק עכשיו הבנתי שמשהו אכן מקולקל. ביהדות, תיקון ליל שבועות דווקא אינו קשור ל"תיקון" במובן החילוני הנהוג. למאמיניה, אין בתורה משהו פגום שיש להשיבו למוטב בלילה של לימוד. ה"תיקון" הארמי מובנו "קישוט", והלומדים בלילה הם המקשטים את הכלה (התורה) לקראת חופתה החגיגית בבוקר, יום מתן תורה. זהו הפירוש התורני ל"תיקון". אך התיקון החילוני מעניין הרבה יותר, והתיקון האישי יותר מכל.
תיקונים רבים נערכים כאן ברדיו מהות החיים במהלך שבוע החג, ואני מביט לאחור אל השוקת השבורה של הקיבוצים והחקלאות הישראלית והאורבניזציה והרגליים היחפות שלי על האספלט הלוהט ותוהה איך אפשר לתקן את המצב בו חיים היום רוב תושבי ישראל: בלי אדמה. כ-90% (תשעים אחוזים!) מתושבי ישראל גרים בערים: אספלט ובטון וברזל וזכוכית וטיח. כשהם יוצאים מהעיר הם לרוב נשארים באוטו עד שהם מגיעים לעיר הבאה. הם רואים את השדות אך לא נוגעים בהם, מתפעלים מיופיים אך לא מהרהרים בכך שהשדה הזה הנע ברוח הוא-הוא השדה שמאכיל אותם בלחם ובפסטה ובתרד ובעגבניות ובאבטיחים. הם קונים את החומוס בסופרמרקט בלי לראות את החקלאי. הניתוק הזה, רחוק מהעין רחוק מהלב, כואב. גם רגשית, גם חברתית, גם אידיאולוגית.
התיקון הזה גדול עליי, אדם חילוני קטן ועירוני. התיקון האישי שלי מתחיל בהחלטה שבחג הנוכחי אני נוסע לצפון, לבקר בקיבוץ הישן שלי, להרגיש שוב את האדמה ואת האנשים, להניד ראש בתודה צנועה אל האדמה ואל האנשים שעובדים אותה. אשתדל לזכור ולהיות מודע לזה בכל פעם שאני קונה שקית עגבניות אצל הירקן או אוכל ג'בטה בבית קפה בתל אביב, ובעיקר אשתדל לצאת כמה שיותר מהעיר, ללכת יחף על דשא, להרגיש את האדמה במקום לשכוח אותה.
גיא חג'ג' משדר את התוכנית "שניים בסימן שאלה ", ברדיו מהות החיים , כל יום רביעי בין השעות 13:00-15:00
פוסטים נוספים של גיא חג'ג':
לאתר מהות החיים
