בוקר. אני צועדת עם בני בן השלוש
לעבר הגן. הוא מצביע על הנדנדה ומזכיר ש"אתמול" נפל ממנה. האירוע המדובר קרה לפני כמה חודשים, ובכל זאת ילדים רבים משתמשים במילה "אתמול" לתאר כל דבר שקרה בזמן עבר. אני מנסה להסביר לו שהמילה "אתמול" מתייחסת ליום שהיה לפני היום הזה, כלומר שאתמול אמרנו על אותו היום שהוא היום, ואילו על היום שלפני שהוא אתמול, ומחר שוב נגיד על היום שהוא אתמול. צחוקו המתגלגל של בני מוציא אותי מהניסיון המרוכז למצוא הגדרה קלה לנושא מורכב. "התבלבלת, אמא. חחח. מה זה? מה את אומרת? את ממש מבולבלת".
זמנים ופרופורציות
זה באמת לא מובן. שלוש שנים הן זמן קצר מכדי לתפוס רעיון מסובך כל כך, וגם אני, ממרום שנותיי, לא תמיד בטוחה שאני מצליחה. זמן. מילה קצרה, שמספיקה להיעלם תוך כדי אמירתה. אי אפשר להחזיק זמן, גם לא למשש או לגעת. אצל בן השלוש שלי עשרים שניות של חפיפת שיער נראות נצח, בעוד שעשרים דקות של ליקוק גלידה נמסות לו כהרף עין.
עם הבחירה באורח חיים מודרני החלפנו את המגע הישיר עם הזריחה והשקיעה בשעון המעורר. חוש הריח הוחלף בתאריך התפוגה המודפס על הקוטג'. במקום לחוש מתי אנחנו עייפים מספיק, אנחנו חושבים ש"כדאי ללכת לישון כי מחר יום עמוס", ומניין השנים של אדם הפך מדד שמגדיר אותו. הרבה מן היכולות הטבעיות שיש לנו כיצורים חיים נשמטו מסדר היום שלנו, ואנחנו נמנעים או שוכחים או סתם לא מספיקים לעשות בהם בשימוש.
פינק פלויד, לוקחים את "Time"
בספר "מומו"
של מיכאל אנדה
(שכתב גם את "הסיפור שאינו נגמר"), התאהבתי כילדה, ועם כל קריאה נוספת בו אהבתי אותו אפילו יותר. "מומו" הוא פנטזיה דמיונית ועם זאת ממשית לגמרי על חיינו ועל הזמן שחסר לנו תמיד.
משימתה של מומו - גיבורת הסיפור - היא להילחם בחוסכי הזמן: "חוסכי הזמן התהלכו אמנם בבגדים נאים יותר, הם הרוויחו יותר כסף ועל כן גם יכלו להוציא יותר. אך היו להם פנים זועפות, עייפות או ממורמרות, ועיניהם היו רעות וחסרות- ידידות, וכך לא ידעו עוד לחוג חגים של ממש, לא עליזים ולא רציניים. לחלום נחשב בעיניהם כמעט כעבירה. אך בעיקר לא יכלו לשאת את הדממה, כי ברגעי דממה הייתה אימה יורדת עליהם, מפני שהיו חשים אז מה קורה לחייהם באמת. ועל-כן היו מרבים בהמולה. המולה של זעף, הבאה מתוך רוח-רעה, היא שגברה מיום ליום והלכה ומילאה את הכרך הגדול" (מומו, מיכאל אנדה, עמ' 59).
חוסכי הזמן
כמו חוסכי הזמן גם אנחנו, מנוונים ומנומנמים, ממהרים במבוך המציאות שלנו, שבויים בתוך סדרי יום, לוחות זמנים ודד-ליינים. ממהרים. ממהרים למהר. להספיק יותר. נעים קדימה לעבר מי שאנחנו שואפים להיות, ומשאירים לפעמים מאחור את מי שהיננו. שוכחים לעצור לפעמים. להריח, לנשום, לספוג. להתבונן איפה אנחנו. להסתכל ולבדוק מה קורה סביבנו. איך מרגיש הגוף שלי עכשיו? והאיש שעומד לידי בתור לסופר, למה הוא נראה עצוב? למי שייך הכלב הזה שמסתובב ללא רצועה ובן אדם שקשור אליו, אולי הוא רעב? מה הריח הזה? האם יכול להיות שמישהו שכח משהו על האש בבית ממול?
מומו הביטה במאסטרו הורה. "איזו מין מחלה היא זאת"? שאלה בקול חרישי. "בתחילה אין סימניה ניכרים ביותר. יום אחד שוב אין חשק לאדם - לזה שלקה באותה מחלה - לעשות שום דבר. אין עוד דבר שמעניין אותו; הוא מרגיש שיממון. אבל אי-החשק הזה איננו חולף, אלא הוא מתמיד והוא מוסיף והולך. הוא מחמיר מיום ליום, משבוע לשבוע. אותו אדם מרגיש ריקנות, רוחו רעה עליו ואין דעתו נוחה – מעצמו או מן העולם. וזו הרגשה ההולכת וגוברת. אחרי כן, מעט-מעט, חדלה אפילו עצם ההרגשה הזאת, ואין הוא מרגיש עוד אפילו כלום. הוא נעשה אדיש וקר, העולם כולו נראה זר בעיניו ואינו נוגע לו עוד. אין עוד כעס ואין התלהבות, אין אדם מסוגל עוד לשמוח או להתעצב, אינו יודע לצחוק או אף לבכות. אז נעשה לבו צונן וקר ואין הוא יכול עוד לאהוב דבר ואינו יכול לאהוב איש”. (מומו, עמ' 198).
להפסיק להספיק
ואילו אני, שהרהורים מילאו את הטיול שלי אל גן הילדים והאטו את צעדי, יכולתי לשים לב פתאום, לרגע אחד קטן, לזמן שחולף לו ממש עכשיו, ברגע זה. ולרגע הרגשתי כמו מומו הנלחמת בגנבי הזמן. אבל איזו מלחמה היא זו? ואז האטתי. והאטתי עוד. עד שעצרתי. וחשבתי על קצב החיים שלי. ופתאום הבנתי שאני במירוץ מהופך. ממהרת כל הזמן כדי להגיע אל השקט. כאילו שהוא מחכה לי שם בקו הסיום.
ואז החלטתי להפסיק להספיק, ובמקום זה, להסתפק בלהיות מסופקת גם אם לא הספקתי כל מה שתוכנן (נכון שחייבים להאט כדי לקרוא את המשפט הזה?). הבטחתי לעצמי לא לוותר על הזמן. למתוח וליישר שוב קצת את הלך הרוח המתוקתק הזה שבו שני מחוגים מצליחים לכווץ אותי כל הזמן, ולזכור לאפשר העדפה מתקנת גם לתחושות, לחושים ולרגשות שלי.
לתת להם זמן ומקום להתהוות ולהתפתח. להרפות ולשחרר, כי זאת הדרך היחידה שאני מכירה, בעזרתה ניתן לחוש את הרגע. את מה שקורה ממש כאן ועכשיו. מזכירה לעצמי שאם לא אעשה זאת אאבד תחושת זמן ואיתה את הקשר למציאות הפנימית שלי, שבלעדיה יקשה עלי לחוש באמת שלמה.
"כי זמן הוא חיים והחיים שוכנים בלב" (מומו, עמ' 61)
