"כניצול 12 שנות לימוד, שני קורסים צבאיים ועוד כמה שנות אקדמיה, המילה "חינוך" נוסכת בי תחושה הקרובה יותר למילה "חינוק". לזיו ארדמן, גנן ילדים, אין "עיניים בגב". על חינוך והקשבה ממקום של כבוד
(צילום אילוסטרציה: אייסטוק)
החינוך שחוויתי היה כוחני ויהיר, יודע-כל וחסר הקשבה. בדרך כלל הוא בוצע בכפייה, מתוקף חוק חינוך חובה או כתוצאה מלחץ חברתי מאסיבי. מטרתו הייתה לכפות עלי לשנן חומר לימודי מסוים, לאחוז בערכים מקובלים ולרכוש כישורים שנתפשו כחשובים בעיני מישהו אחר.
כיום, כשאני עובד עם ילדים בגיל הרך, אני מנסה לעשות זאת אחרת. אני מחפש את הדרך אל החינוך המודע, הנאור, שכולל הרבה הסתכלות פנימה. בדרך זו עולים שלושה עקרונות לנגד עיני: צניעות, הקשבה וחקירה עצמית.
צניעות
יהירותם של המבוגרים כלפי הילדים הייתה במשך אלפי שנים נקודת המוצא של החינוך. המבוגר בטוח שהוא יודע מי הוא הילד, מה הוא צריך להיות ומה טוב עבורו, ושכוחו הפיזי והמנטאלי נותן לו את הזכות לשלוט במחשבתו וברוחו של הילד, במיוחד אם זהו ילדו הביולוגי. יהירות זו נמצאת במגמת ירידה משמעותית בשנים האחרונות, אך היא עדיין קיימת אצל רבים מאיתנו, פשוט כי חווינו יהירות וכוחנות שהופנו כלפינו כאשר היינו ילדים.
התרופה ליהירות היא צניעות. אני מוצא שהצניעות היא תחושה טבעית העולה בנו כאשר אנו נעשים מודעים ליהירותנו. כאשר אני נפגש עם עמית בן השלוש, אני שואל את עצמי: האם אני יודע מיהו עמית? האם אני יודע מי הוא יהיה בעתיד או מה הוא נועד להיות ולחוות? התשובות, במקרה הטוב, קרובות יותר לניחוש אינטואיטיבי מאשר לידיעה מוצקה. לכן, כאשר אני מזמין את עמית לפעילות יצירתית, או כאשר אני מבקש ממנו שלא לזרוק את הפסטה על הקיר, אני עושה זאת בצניעות. הדבקת קרטון ביצים היא ודאי דבר נחמד, אבל לא בטוח שזה מה שעמית באמת צריך לעשות בשעות ילדותו היקרות. פסטה על הקיר לא תיטיב עם שעות העבודה שלי, כי לנקות קיר לוקח זמן, אבל ייתכן שחוויית החופש והמרדנות של עמית חיונית עבורו לא פחות מערכי שמירה על נקיון.
אז איך עושים זאת בצניעות? האם סמכות חינוכית צנועה אפשרית בכלל? אני חושב שכן. צניעות אינה התקפלות, וותרנות או צורת דיבור. לצניעות כלל אין צורה. צניעות היא רק מצב פנימי, מלא הקשבה, מכבד וספוג בספק בריא. מצב פנימי זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות, גם כשאני מפעיל סמכות, קובע חוקים או אפילו מתרגז.
הקשבה
כשחיפשתי תמונות של "מורה" בגוגל קיבלתי תמונות של אנשים מדברים, מסבירים, מנופפים בידיהם, ונותנים רשות דיבור. זוהי דמותו של החינוך המסורתי, הנמצאת בתוכנו - התלמיד מקשיב למחנך ברוב קשב, ורצוי בשתיקה. אבל מה עם ההקשבה של המחנך? נדמה לי, שזהו המוקד של העבודה החינוכית המודעת. כאשר אני עובד עם ילדים, אני בעיקר מקשיב. מקשיב להם ולעצמי.
כיצד מקשיבים לילד? אני מניח שזוהי אומנות שניתן לכוונן ולשכלל במשך חיים שלמים, ממש כמו ההקשבה לרגשותינו אנו, לאנשים סביבנו, לבעלי החיים ולטבע. נדמה לי, שלמרות שאין הקשבה מושלמת, יש חשיבות רבה לנכונות להקשיב.
הקשבה, כך יודע כל מורה, מתחילה בקשר עין, וקשר עין קשור גם לגובה העין. לכן, כאשר אני מקשיב למיה בת הארבע, אני קודם כל יורד לגובה העיניים שלה. אני לא מתכופף קדימה לעברה, אלא מכופף את הברכיים ויושב מולה בכריעה, כך שאנחנו עומדים במקביל, באותו גובה. זה טוב לתחושה של מיה וזה טוב לחוליות הגב שלי.
אחר כך אני מסתכל למיה בעיניים. אני מסתכל עמוק לתוך עיניה, בעניין, ומקשיב למה שאני רואה שם. אני מביט לתוך עיניה ממש כפי שאני עושה עם חבר קרוב. כמה עמוקות הן העיניים של מיה. יש בהן את התום והרוך של ילדה בת ארבע, את זיק התבונה והעוצמה של מי שהיא תהיה בעוד ארבעים שנה, את אהבתה ואת פגיעותה. אני מביט, בשקט ובסבלנות, מוכן לפגוש את כל אלה, או כל דבר אחר שאמצא שם. אם היא מדברת, אני מקשיב. אם יש לי שאלה, אני שואל אותה, במילים פשוטות שאותן היא יכולה להבין. אם אין דיבור כלל, אני אומר לה ללא מילים שאני כאן, שנפגשנו, שעכשיו אני הולך ושהיא מוזמנת תמיד למפגש נוסף.
חקירה עצמית
אמרתי צניעות ואמרתי הקשבה. אך לשם מה? כדי להפוך את הילד לאדם צנוע ומקשיב? כדי לא לגרום לו כאב ודיכוי? אולי כי אלו הם החומרים בהם יכולה לפרוח אהבה? כל אלה שאלות מצוינות, אך יותר משחשובות התשובות עליהן, חשובות השאלות עצמן.
השאלות הן צרה צרורה, כי הן הולכות ומעמיקות. למשל, חקירת השאלה "האם מותר להעמיס על הצלחת אוכל רב, שאחר כך ייזרק לפח" עלולה להוביל ל"למה לא, בעצם"? ואם לא ניזהר, היא תהפוך לשאלה "האם החיים הם שפע, או מחסור"? ומשם נוכל להמשיך עוד. נדמה לי, שהפחד משאלות גדולות גורם לנו לעתים קרובות שלא לשאול בכלל ולעצור במקום שבו עצרו המחנכים שלנו: "יש ילדים רעבים באפריקה".
יותר ויותר אני מגלה, שהאומץ לשאול את כל השאלות הכרחי בעבודה החינוכית. רק כאשר אני חוקר את עצמי, את כל ידיעותיי, ערכיי, ואמונותיי, אני יכול לתת מענה הולם לפתיחות העצומה של הילד ולפתיחות העצומה של פוטנציאל חייו. כאשר אני מעז לחקור את עצמי, אני יכול לדעת האם מותר לזרוק את האוכל שנותר לפח או לא, וגם לשנות את התשובה בהתאם לחקירה הזו. אבל חשוב הרבה יותר, כאשר אני חוקר את עצמי, אני נותן לילד את החופש לחקור את עצמו. אם אני אינני "משהו" מסוים, אלא ישות חיה ומשתנה, הרי שגם הוא אינו חייב להיות משהו מסוים. הוא אינו מוגבל.
למעשה, לא משנה כלל מהי רמת ההתפתחות של המבוגר העומד מול הילד, אלא מהי מידת התנועה שיש בהתפתחות זו. ילד שראה את המורה שלו בתחילת השנה במצב א', צפה בשינוי שעבר עליו, ונפרד ממנו בסוף השנה כאשר המורה במצב ב', קיבל את המסר החינוכי החשוב ביותר האפשרי.
ועכשיו אפשר לשאול, בצניעות ובהקשבה: האמנם?
זיו ארדמן הוא עיתונאי ואיש חינוך
