דברים שלמדתי מאחי הקטן

אחי הקטן שלח לי השבוע סט די-ג'יי מוקלט שלו, שמורכב כולו מקטעי דאבסטפ חדשים. לא הכרתי אף אחד מהקטעים האלו קודם. למעשה, לא הכרתי אף אחד מהאמנים האלה קודם. כששאל אותי לדעתי, התשובה שנתתי הפתיעה גם אותי.

לפני כשנתיים, כשהוא רק נכנס לעולם הדאבסטפ, הוא השמיע לי כמה דברים כשנסענו באוטו. "נו באמת", פטרתי אותו בהתנשאות של אח גדול שמכיר הכל. "זה סתם ערבוב של דברים ששמענו כבר בסוף הניינטיז. זה לא מעניין, הכל פה באותה שבלונה". זה לא הפריע לו להגביר בחדווה וכמעט להסיט את האוטו שלנו מהכביש עם הבאס מזיז-ההרים של הדאבסטפ.

אבל חלף זמן, והשבוע מצאתי את עצמי מחמיא לו על כישוריו כדי-ג'יי מתחיל, והרבה יותר מזה: עצרתי כמה פעמים ושאלתי אותו "תגיד, של מי השיר הזה?" בעולם הדי-ג'ייז מדובר במחמאה גדולה יותר אפילו מ"סט פשוט מדהים, בנאדם"! בקיצור, נהניתי בטירוף ותהיתי מה נשתנה. גיליתי שהרבה. בשנתיים האחרונות הטעם של אחי הקטן השתבח והתעדן, והטעם שלי נפתח גם לדקויות ולאיכויות בז'אנר שפעם זלזלתי בו.

אבל השינוי הכי חשוב הוא, שהיחסים המוזיקליים בינינו התחילו להתהפך.

יש לי גם אח גדול. כשהיינו ילדים רבנו הרבה. אף פעם לא הלכנו מכות, אבל הייתה בינינו יריבות "אחית" נפוצה ונפיצה, כשכל אחד מנסה לתחום את הטריטוריה העצמאית שלו בבית, בחדר, במשפחה. באותן שנים שמענו מוזיקה זהה: משינה, גאנז אנד רוזס, קווין.

כשהתחלנו להתבגר הגיע המפנה. ליום הולדתו ה-16 הוא קיבל מחברים את אלבום הבכורה המופתי של פורטיסהד. פתאום בקעו מהחדר שלו צלילים זרים, באסים שגרמו להורים שלי לצעוק שיחליש. ואני רק שרבבתי את ראשי בשקט דרך הדלת, המלחמות הפרטיות התמתנו עד אז, ושאלתי בסקרנות: "תגיד, של מי השיר הזה"?

פורטיסהד עושים את Wandering Star

הוא השמיע לי את פורטיסהד, ואז את פי-ג'יי הארווי, ואז את REM. מהר מאוד גיליתי תענוג עצום כפול: גם מוזיקה חדשה ומרגשת, שתמיד ממלאת את הגוף שלך מקצה לקצה, וגם את התענוג שבמורה תרבות פרטי. כך זה נמשך שנים - הוא קונה או שואל מחבר דיסק חדש, אני לוקח לשמוע ונדלק גם, וכמו לקוח נאמן חוזר ושוב למורה הפרטי שלי, שמרחיב את עולמי.

תוך זמן לא רב היריבות הילדותית נעלמה לחלוטין, והפכנו לחברים קרובים שנסמכים זה על זה. לאחים במובן העמוק ביותר. אני מאמין שזה היה קורה באופן טבעי עם ההתבגרות של שנינו, אבל אני רוצה להאמין שגם למוזיקה, לשיתוף שלה ולמעמדות שנוצרו בן רגע (הוא מורה, אני תלמיד) היה חלק גדול בחברות שנוצרה שוב.

תוך כמה שנים התלמיד עלה על רבו, ובעשור האחרון המצב בדרך-כלל הפוך: אחי הגדול מגיע אליי לשמוע מה חדש ומה מעניין, שואל דיסקים ומעתיק תיקיות ממני, אחיו הקטן. ואם מאז שנולד לנו אח קטן חינכנו אותו שנינו מוזיקלית, הנה הגיע שוב הרגע שבו התלמיד מתחיל ללמד את מוריו.

כולנו צריכים מורים, ואני מאמין שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד. לא סתם נכתב בתלמוד "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי - יותר מרבותיי, ומתלמידיי - יותר מכולן". הרבה מאוד מוזיקה קיבלתי מאחי הגדול, ומחבריי אפילו יותר. אבל מעכשיו, מי שלנצח יהיה מעודכן ממני, מי שילמדני יותר מכולם ושימשיך להביא לי מוזיקה חדשה שאני לא מכיר, גם אם ברגע הראשון אזלזל בה כמו אח גדול שמכיר הכל, יהיה אחי הקטן.