נועה מציירת את העולם - יוגה

אחד הדברים הבולטים אצלי, מעבר לנטייה שלי לדבר בקצב של 300 מילים לדקה, היא העובדה שאני לא בן-אדם רגוע במיוחד. מעולם לא הייתי במזרח, כי אני מפחדת שלא תהיה שם קליטה לאייפון. מעולם לא לבשתי שרוואלים, כי זה מרגיש לי משוחרר מדי.

מאחר שזה המצב, כמובן שצחקתי בפניה של חברתי הטובה ל' כאשר היא הציעה לי לפני כמה חודשים להצטרף אליה לחוג יוגה. תוך כדי צחוק שמתי לב שהצלחתי לתפוס את הגב וגם למעוד על משטח שטוח לחלוטין. "את רואה"? היא התריסה, "יוגה זה נהדר! זה ישפר לך את היציבה! זה יכניס אותך לכושר! והכי חשוב - זה ירגיע אותך"! לא יכולתי להילחם בטיעונים המוצדקים האלה, בייחוד כאשר היא הציגה בפניי את המחירים הסבירים של המכון הנחמד שבו בחרה.

השוטר אזולאי והנזיר הטיבטי

ביום שישי שלאחר מכן כבר היינו באותו מכון, השוכן ברחוב שקט וקרוב לים. כל המתאמנים היו שריריים וחסונים. כל המתאמנות היו חטובות ותמירות. כולם ישבו ברגליים משוכלות והימהמו לעצמם. הלכתי עם הזרם, התיישבתי והימהמתי לעצמי את נעימת "השוטר אזולאי". דקה וחצי מאוחר יותר נתפסה לי הרגל.

המדריכה החטובה והיפהפייה נכנסה לשיעור והשמיעה מוזיקה ששילבה נזירים טיבטים עם חלילים פרואניים. אני, פדלאה מקצועית, מצאתי את עצמי בתנוחות שמזכירות סוגי בייגלה אקזוטיים, תוהה איך אני בורחת מפה מהר בלי להוציא את כולם מריכוז.

עברה שעה. התחלתי ליהנות, באופן יחסי, טובעת בזיעה של עצמי ובייאוש מסויים. ואז עברנו לחלק הקל יחסית של השיעור: תנוחת גופה. כולם שכבו בשקט מופתי. המדריכה הדליקה קטורת, וביקשה מכולם להתמקד בגוף ולהירגע. גם אני שכבתי שם, בלי תנועה, ועל סף התחרפנות. התחלתי לעשות לעצמי רשימה של גופים ממשלתיים שאני צריכה להתקשר אליהם בשבוע הקרוב. "נכון שהיה נהדר"? שאלה ל'. הייתי אמביוולנטית, אבל כבר קניתי כרטיסיה, והיא זו שקבעה שאיאלץ להמשיך עוד קצת.

עוד ועוד ימי שישי חלפו. אני ראיתי את ל' בתנוחות בלתי אפשריות אנטומית, וגיליתי שאני מצליחה להגיע עם הידיים לאצבעות הרגליים לראשונה בחיי. ביום שישי חורפי אחד ל' לא הגיעה. הייתי לבד מול כוחות היוגה והרוגע. בשיעור היו רק חמישה אנשים, והמדריכה עברה איש איש ועזרה לו להגיע לדיוק מוחלט בתנוחות. שוב התחלתי ליהנות. הרגשתי קנאקים יוצאים לי ממקומות נסתרים בגוף.

תנוחת הגופה השמוטה

שעה עברה במהרה, ועברנו לתנוחת הגופה השמוטה. שכבתי לי בניחותא. הנזירים מלמלו תפילות והחלילים חיללו בשלווה מהרמקולים. הרגשתי רגועה. מעולם לא הייתי כל כך רגועה. הגוף שלי אף פעם לא היה כל כך נינוח. השלווה עטפה אותי לחלוטין ולא רציתי לקום.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא את צווחת הכאב של המדריכה, שבפרצופה חבטתי כשהעזה לבוא להעיר אותי. מתברר שכל כך נהניתי מהשלווה, שהחלטתי לפרוש לשינה על מזרן היוגה, שנמשכה גם אחרי השיעור. התנצלתי שוב ושוב בפני המדריכה, שידיה עדיין כיסו את איזור העיניים, ואני ממש הצטערתי שהחלטתי לגדל ציפורניים באותו שבוע.

ליוגה לא חזרתי מאז. ל' המשיכה כבר לכיתת מקצוענים. אני פרשתי לחיים טובים של הליכה נמרצת בפארק, שלא עולה לי כסף וגם לא פוגעת במדריכות חסרות-ישע. כשאני מגיעה הביתה אחרי הליכה של שעה, אני רגועה כמו אחרי שעות של יוגה, מתעלפת על הספה באפיסת כוחות מלווה בשביעות רצון עילאית. שלווה, רוגע ומציאת האיזון הפנימי זה אחלה, אבל אני אמשיך לעשות את זה בדרך שלי. בינתיים.

לאתר הבית של מהות החיים