נועה מציירת את העולם - זמן

השבוע דיברתי עם חברה וירטואלית שלי, בחורה צעירה ומוכשרת בתחילת שנות העשרים שלה.

כמו כל בני העשרים וקצת שיצא לי להכיר - כולל אותי לפני אי אילו שנים, היא בעלת דחף פראי להשתלט על העולם, להספיק הכול בבת אחת ולא להסתכל לאחור.

משונה להסתכל מהצד על בחורה שצעירה ממני רק בכמה שנים, ולהרגיש שכבר הייתי שם - במרדף האינסופי אחר הזמן, בניסיון להשיג את כל המטרות שלי כאילו שמחר אהיה כבר בגיל פרישה.

הדור שלנו, וב"שלנו" אני מתכוונת לבני העשרים והשלושים, חייב לעשות הכל מהר. המטרה מקדשת את האמצעים, ואנחנו מרגישים כל כך חדורי מטרה, שאנחנו לא מספיקים לנוח לרגע על זרי הדפנה ולהגיד - היי, בעצם אני נמצא במקום די מוצלח, למה לא ליהנות ממנו קצת?

לפני כמה שבועות חגגתי יום הולדת 28. ביום ההולדת זכיתי למזג אוויר אביבי ונהדר, בעלי ואני החלטנו לצאת לפיקניק בפארק הירקון. תכננו להגיע לגן הטרופי, שנמצא במרחק של שעת הליכה מביתנו, וזוכה לדעתי בפרס פינת החמד הכי פחות מעורכת באזור גוש דן. צעדנו את דרכנו מאיזור צפון תל-אביב לעבר גני יהושע. אחרי חצי שעה של הליכה נמאס לי ורציתי כבר להגיע אל הגן ולעשות את פיקניק יום ההולדת שלי בשקט. "אוף"! התלוננתי בפני בעלי, "למה אתה כל הזמן לוקח אותי דרך חורשות משונות והארכות דרך, במקום ללכת ישר לגן הטרופי"?

"נועה", הוא אמר בשלווה, כמו היה גורו ותיק בתחום, "את כל כך עסוקה להגיע אל המטרה, שאת בכלל לא נהנית מהדרך".

את שאר ההליכה עשינו בניחותא. הפרפרים פרפרו, הפרחים לבלבו, וברגע שוויתרתי על הרצון להגיע במהירות ליעד, באמת התחלתי ליהנות הרבה יותר מהרגע שהייתי בו. הלוואי שיכולתי להעביר את הלקח הזה מפארק הירקון גם לחיי היום-יום שלי. הרי יש זמן להכל. זמן, בתכלס, זה כל מה שיש לנו.

לאתר הבית של מהות החיים