לראות בשדות זרים: מסע אחר לירדן

כנגד כל ההתנגדויות סביבו, החליט יואב אפטוביצר לנסוע לטיול בירדן. את המסע הזה הוא לא ישכח לעולם, לא בשל הנופים, אלא בזכות המפגשים עם תושבי המקום, שהזכירו לו כמה אנחנו דומים

בעיני האמהות שלנו הרעיון לנסוע לירדן, בימים שבהם שליטי העולם הערבי נופלים בזה אחר זה, היה עוד חיפוש מיותר ולא מובן אחר הסכנה. את האמהות השארנו מאחור, אבל משהו מן החשש שהוטמע בכל תא בגופנו, הלך איתנו בוואדיות ובהרים. בגנים הישראליים שנשאנו איתנו נרשם שכל חובש כאפיה עלול לשלוף סכין וכל איש מזוקן בגלביה עשוי להיות סוכן פוטנציאלי של אל-קאעידה.

אם נביט בכנות על חיינו, נגלה שגם בחיי היום-יום אנו נוהגים, לעיתים קרובות, לשפוט את השונה מאיתנו מבעד לפחד. בכל רגע אנו עלולים ליפול קורבן, לא למחבל דווקא אלא לסוכן השב"כ הפנימי שלנו, שמתריע שוב ושוב על סכנות וחוסם את היכולת ליצור קשר אמיתי עם הזר והשונה. אכן, זהו תפקידו של הסוכן הפנימי - להזהיר ולהיזהר מסכנות, ולפעמים עלינו לנקוט זהירות, אך האם היינו רוצים שכל חיינו יתנהלו בפחד? האם היינו רוצים לשאת בתוכנו עוינות וזרות או אמון ואהבת אדם?

בעבר השני של הירדן, כמו מעבר לקיר בבניין המגורים, ישנם אנשים שעניינם כשלנו: חום, קירבה, ביטחון, חברות, גידול ילדים, קורת-גג. במסע בירדן פגשנו בני-אדם מעבר לדימויים המוטבעים בנו, וגם בני-האדם האלה למדו, כשפגשו אותנו באמת, שבעבר השני של הירדן אין רק בובות בדמותו של נתניהו, שכל רצונן הוא רק לרמוס את כבודם של הערבים ולחרחר מלחמה.

המפגש הראשון עם סולימאן הבטיח שלום קר. סולימאן, כמקובל בירדן, הסכים לקחת שלושה מטיילים צרובי שמש מן הכביש השומם בצד הירדני של ים המלח תמורת תשלום נאה. במכונית המטופחת צדו מבטיו בדאגה את נעלינו הבוציות ואת תיקי הגב המאובקים מהליכה של ימים במדבר. רק לאט לאט, כששני הנוסעים מאחור כבר נרדמים, באו המילים. מגששות בתחילה כמי המעיין הנובע, בשיחות על פוליטיקה ומזג אויר וזורמות בהמשך כפלג המים בין הסלעים, על מה שקרוב לליבנו. השיפוט הראשוני התמוסס והלב הופתע לגלות לב אחר, מתחת לכל הכיסויים.

אי שם, בדרך מים המלח לטפילה, עיר ירדנית קטנה בהרים, שלף פתאום סולימאן ערימת מסמכים מתא הכפפות והגיש לי אותה בשתיקה. על פניו הייתה נסוכה הבעה של מרירות מעורבת בעצב. "זה בגללי", הסביר. "אני חולה ובגלל זה לא יכולים להיות לנו ילדים". הרכנתי את ראשי במבוכה ועלעלתי בדפים מבית-החולים בעמאן. בכל מקום בעולם הדפים האלה נראים אותו דבר: גזר-דין לאיש צעיר, שזה עתה התחתן, חרוט במספרים סטטיסטיים על נפח, איכות ומהירות של תאי הזרע שלו. בתחרות על מהירות נכשלים הזרעים של סולימאן והרופאים, כמו רופאים, לא מותירים מקום לתקווה, לנס.

ליבי עם סולימאן. אני רוצה להגיד לו שלא יאמין לרופאים. שניסים קורים, שאני אפילו מכיר באופן אישי אנשים, שאמרו להם שאין שום סיכוי שיביאו ילדים לעולם והיום הם הורים מאושרים. הלב שלנו נפגש עכשיו במקום הכי אינטימי, אבל מוחי אינו מוצא את המילים המתאימות בערבית. אני עובר לנפנוף ידיים וסולימאן משיב לי בנפנוף ידיים נואש משלו.

מוסא נוסע במפלצת הענק באיטיות בכביש הערבה, הוא מוביל במשאיתו פוספטים מים המלח לעקבה, ומספר לי שהוא מלוד. אשתו, הוא אומר במרירות, מרמאללה. היא לא יכולה לבקר את המשפחה שלה בגלל נתניהו. מוסא כועס על כל שנות הסכסוך הערבי-ישראלי. אביו גורש מלוד ב-48'. זכר הבית והחצר עם השסק והתות הועבר מאב לבנו. געגוע אל הבית שעובר גם אלי מבעד כל רשת הטענות החבוטות של צדק היסטורי ופוליטי שחונכנו לשלוף מול כל כאב.

אני מקשיב בפשטות לכאב האנושי של מוסא ובני משפחתו שנעקרו מבתיהם. במה הם שונים מאבי ואמי שזכר מרחבי המולדת הפולנית ממנה נעקרו עוד חרוט בנפשם?

המשאית הכבדה מכתיבה נסיעה איטית בקצב המדבר. מקום שבו הצו האלוהי, כמו אבינו הקדמון אברהם, הוא להכניס אורחים ולכבד אותם. בקצב האיטי הזה משיל אט אט גם מוסא את כעסיו ומפסיק לראות בי נציגו של השלטון הישראלי העריץ. אנחנו נפגשים כמארח ואורח במקומות חוצי הגבולות. מדברים על הלבוש הצנוע שלובשות אשתו ובנותיו, ומנגד - על העגיל המתריס של בני בגבת העין, על החיים הפשוטים במדבר לעומת חיי העיר, על אלוהים ועל צווי המוסר האנושי, עד שכל עניין הגבולות נראה טיפשי כל כך: מאתיים קילומטר ניסע דרומה מים המלח לעקבה רק בשביל לנסוע חזרה באותו כביש ערבה, הפעם הכביש הישראלי, חזרה לים המלח.

בסופו של יום הגענו לעקבה. מוסא מנשק אותי על שתי לחיי. מן העבר השני אילת, קרובה כמרחק נגיעה, אך מופרדת בגבול. עוד מעט נחזור לחיי העיר וניפרד מן המדבר. המדבר אינו תמים. הזאבים והצבועים משוטטים בלילות לצוד את חסרי-הישע, וביום, אם לא תיזהר, תיקח ממך השמש היוקדת את כל כוחותיך. אבל המדבר מלמד גם על פשטות. מתחת לריבוא כוכבים בלילה, סביב המדורה, תחת עינו הפקוחה של אלוהים ואללה, כולנו בני-אדם.