על נוסטלגיה, פוטושופ וכדורגל

לטובת מי שלא חי את ליגת הכדורגל העולמית, דניס ברגקאמפ הוא שחקן כדורגל הולנדי ששיחק באייאקס, אינטר וארסנל. את מיטב שנותיו העביר בארסנל, כבש ובישל אינספור שערים בלתי נשכחים, שאנשים כמוני חולמים עליהם מדי פעם בלילות, ויודעים לדקלם בעל-פה את מילותיו של השדר האנגלי הנלהב באותו הרגע. הוא היה שחקן נדיר ומיוחד במינו, ונחשב לאחת האגדות הגדולות של ארסנל והולנד בכל הזמנים, הוא סמל למשחק היפה, האסתטי ושובה-העין, שהכתיב מחדש את הסגנון והעקרונות שעל פיהם ארסנל משחקת כיום.

הזמן שעבר מאז פרישתו, ב-2006, כבר הפך אותו לזיכרון עבר מתוק, שלא מזכיר בשום צורה את ההווה העגום של ארסנל - קבוצה שבשנים האחרונות לא מצליחה לספק טיפת נחת לאוהדיה.

לאהוד קבוצה זה לא פשוט, זה ידוע לכל ילד שלובש את חולצת קבוצתו בפעם הראשונה. לאהוד קבוצה לא מצליחה זה עוד פחות פשוט. לאהוד קבוצה שהצליחה פעם והיום כבר לא - גובל במזוכיזם קל. העניין הוא, שמזוכיסט נהנה מהכאב, האוהדים לא. אז איך מפסיקים לסבול? נזכרים בדניס ברגקאמפ, משכך כאבים טבעי תוצרת הולנד.

הנטייה הזו להתרפק על זכרונות העבר היא סוג של חולשה אנושית משותפת, שמונעת מאיתנו להתמודד עם המציאות, ועם זאת נותנת לנו את הכוחות להמשיך. מצד אחד, להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה. אם ב-98' ברגקאמפ הוביל כמעט לבדו את ארסנל לאליפות מרגשת, למה שרובין ואן פרסי, הולנדי גאה, יורשו הטבעי בארסנל ושחקן מוכשר בפני עצמו, לא יעשה זאת ב-2011? הכדור נשאר עגול ובפעם האחרונה שבדקתי לשחקנים עדיין יש שתי רגליים.

מצד שני, ההסתכלות הנוסטלגית הזאת לאחור היא כמעט תמיד שילוב של תחושות מנוגדות - אופטימיות ופסימיות, סיפוק וגעגוע, מתיקות ומרירות. לא פעם אני שואל את עצמי מה יש בה בנוסטלגיה שגורם לבטן להתהפך ככה וללב להצטמק. למה לעזאזל כל האייפדים שבעולם לא ירגשו אותי כמו הטירה האדומה של מייטי מקס שקיבלתי ליום הולדת ארבע? למה אני מרגיש, שכל שחקן ששיחק בארסנל הנערצת של 2004, שסיימה בהירואיות עונה שלמה מבלי להפסיד משחק אחד, צריך להיות מוכרז על-ידי הוותיקן כקדוש, וכל שחקן שמשחק בה היום צריך, במקרה הטוב, לנקות לאותם חבר’ה את השמשה של הרכב?

כנראה שהתשובה היא בכוחו של הזמן לשנות וללטש את הזכרונות, ולתת להם את הטאצ’ המשונה שיגרום להם להישמר באופן מסוים אצלנו בראש. סוג מוזר של פוטושופ. הוא מחדד את התחושות החיוביות ומקהה את הרעות. לא הרבה זוכרים את הפנדל שברגקאמפ החמיץ בדקה התשעים נגד מנצ’סטר יונייטד בחצי גמר הגביע המקולל ב-99', בעוד שכל ילד שבעט קצת בכדור מכיר את הגול המפורסם שלו נגד ניוקאסל.

בכלל, מישהו באמת הפנים ש"יד האלוהים" של מרדונה היא בעצם מעשה רמאות ברמה הגבוהה ביותר? על בסיס אותו העיקרון נשכחים מהזיכרון הקולקטיבי דברים שמפריעים לתמונה הכוללת - וולט דיסני היה בכלל נאצי, אלברט איינשטיין רודף שמלות וג’ימי הנדריקס מת כשנחנק מהקיא של עצמו. באותו האופן שבו אנחנו מסדרים את התמונות היפות באלבומים, ואת המטושטשות והמכוערות שמים במגירה. מנגנון ההדחקה הוא כנראה הכלי הכי שימושי בהתמודדות עם זכרונות רעים. הוא מסלק את כל הפיקסלים המעוותים בזיכרון שלנו ומשאיר לנו תמונה נקייה ויפה. אותה תמונה שאנחנו רוצים לראות היום ולא מקבלים.

ובכל זאת, במבט מפוכח, מה שקורה עכשיו יהיה נוסטלגיה בעתיד. מכך נובעת ההבנה שהשוני לא קיים בהכרח במציאות, אבל כן אצלנו בראש. ההפסד היה ונשאר כואב באותה המידה, אבל הוא ילך וידעך, עד שיתפוגג, בדיוק כמו הכאב מברית המילה או מעקירת השן הראשונה. אחרת לא היינו מסוגלים לתפקד. בטח שלא לאהוד. כאב הוא משהו שקשה לחוש רטרוספקטיבית, בעיקר כי הוא תוצר של אירועים טראומתיים שאנחנו מדחיקים בשיטתיות, עד להיעלמותו. זה נשמע קצת כמו קלישאה מכובסת, אבל אם לאנס ארמסטרונג אמר שהכאב זמני והתהילה נצחית, מישהו יכול להתווכח איתו? אולי רק דניס ברגקאמפ.