פוסט ראשון של נועה ליברמן פלשקס, מעצבת ומאיירת. נועה רואה את העולם דרך צבעים רבים ותמונות שהיא מציירת ומזמינה אתכם להצטרף אליה למסע שעובר דרך העכבר והלב שלה
היי, אני נועה. אני בת 28, מתגוררת בתל אביב, נשואה פלוס כלב וחתולה.
לא, זה דמוגרפי מדי.
היי, אני נועה. אני מעצבת ומאיירת, בוגרת שנקר, שעבדה בעיתון.
לא, זה לא ראיון עבודה.
היי, אני נועה. אני אוהבת מוזיקה, קומיקס, ספרי מד"ב ופנטזיה, חתלתולים וגשם.
לא, זה לא אתר היכרויות.
ביקשו ממני לכתוב טור היכרות. אני לא יודעת אם אני צריכה לספר לכם על עצמי, על כוונותיי לגבי הטור, על השקפת העולם שלי, על ההיסטוריה המקוצרת שלי. אני מנסה לכתוב משהו על עצמי, ומוחקת שוב ושוב. קשה לי להציג את עצמי לקוראים זרים לחלוטין. קשה לי לצאת במניפסט על מה אני הולכת לכתוב ולאייר, עוד לפני שפרסמתי טור ביכורים אחד.
אז הנה- היי, אני נועה. אני הולכת לצאת איתכם פה לחיפוש אחרי הדברים הקטנים בחיים, שעושים לי, ובתקווה גם לכם, טוב על הלב ואני מקווה שנמצא הרבה מהם.
בזמן האחרון אני מנסה לשנות את הגישה שלי לגבי החיים - משפחתי חובבת הקואצ’ינג נוהגת להזכיר לי יום וליל שמי שחושב חיובי, חי חיובי. כמובן שזו עצה נהדרת, אבל קצת קשה ליישום - איך משנים שנים רבות של הרגלים שליליים ומתחילים להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה?
ביום חמישי האחרון הלכתי לי ברחוב אבן גבירול. גשם אביבי מרושע טפטף עלי, מיגרנה אכזרית פעמה בראשי, רק רציתי לעלות לאוטובוס הביתה, אך הוא בושש להגיע. בייאוש קל שלחתי מבטי קדימה, למעלה הרחוב, לוחשת לאוטובוס מילות זירוז. במקום אוטובוס, ראיתי אופנוע, שנושא ארגז כחול מלוכלך, ובתוכו חתול חסר אוזן, אך עם חיוך כובש. החזרתי לו חיוך חזרה. "שינויים לא באים ביום" חשבתי. זה בסדר גם אם ייקח לי קצת זמן. הלכתי ללטף את החתול, הוא בתגובה, ילל כאישור למחשבותיי. וחתולים, כידוע, תמיד צודקים. לעתים דווקא באה מהמקומות הכי לא צפויים מגיעה איזו תובנה, נשמע לכם מוכר?
