הטיול השנתי שלי למחנות ההשמדה

מגיל צעיר יש לי רגישות גבוהה ליום השואה. עוד בתור ילדה קטנה ממש אני זוכרת שבזמן הצפירה עברו לי בראש תמונות אימה, בשחור-לבן, כאלה שנחרטו בזכרוני משלל הסרטים ששודרו בטלוויזיה לא הרף, בתוספת דמיון עשיר של בת שש. אני הדוגמא המובהקת לכך, שתכנית הלימודים של מערכת החינוך בנושא השואה כנראה עבדה. כך גם לגבי יום הזיכרון לחללי צה"ל, אגב.

ככל שהתבגרתי, העמקתי יותר. ראיתי סרטים, קראתי ספרים, שירים, השתתפתי בטקסים בבית-הספר, כל מה שירחיב את הידע וישמר את אותה רגישות שלא תקהה. אי שם בתחילת כיתה י"ב לקחתי חלק במסע לפולין, לפני הנסיעה עברנו המון הכנות למסע – שיחות, מפגשים, ביקור ב"יד ושם" אבל שום דבר לא באמת הצליח להכין אותי לזה.

באמצע הלילה נפגשנו בנתב"ג, נערים ונערות נרגשים, שעומדים לטוס יחד לטיול שנתי בחו"ל. זה נשמע רע, אבל בגיל שבע-עשרה לטוס עם כל החברים למדינה אחרת, בפעם הראשונה, לא משנה לאיזו מטרה, זה עניין די מלהיב. מדי יום נסענו בממוצע כשמונה שעות באוטובוס מפנק במיוחד, צחקנו, שרנו וראינו סרטים, בדרכנו לערים שונות ברחבי פולין. בין לבין ביקרנו במחנות ריכוז והשמדה, גטאות, בתי-קברות, שמענו סיפורים ממקור ראשון וראינו במו עינינו את שרידי הזוועות - ערימות אפר, שריטות על קירות, דם שדהה, שיער ובגדים בריח שלעולם לא יימחה מזכרוני.

אני כותבת "בין לבין", כי את רוב הזמן באמת בילינו, באוטובוס, באווירה של חופש מהלימודים או טיול שנתי ארוך במיוחד. אני מניחה שהטיול תוכנן באופן כזה על מנת שנצליח לעכל אותו, בהיותנו ילדים. אצלי הדיסוננס הזה יצר פער כל כך גדול בתפישה, שעברו חודשים עד שהוא נסגר. בכל מקום אליו הגענו היינו מוקפים בנופים אירופיים קסומים, כאילו נלקחו מספרי אגדות – יערות, כרי דשא נרחבים, בתים כפריים ועצי ענק. כל הנושא הזה שנקרא "שואה", שלאורך חיי היה כל כך גדול ובלתי ניתן להכלה - שישה מיליון. וזה רק היהודים. שישה. מיליון. משרפות, רכבות, ילדים, נשים, תינוקות, כאב, רעב - הפך למוחשי, ועוד כל כך פסטורלי. כל מה שהעצמתי בדמיון התגמד למימדים אנושיים. איך יתכן? הרי זה לא היה אנושי.

ואולי כן? אולי המין האנושי מסוגל ללכת "כצאן לטבח" או לנהוג ב"אכזריות בלתי נתפסת" באותה הקלות? הרי בסך הכול אנחנו חיה חברתית. אף אחד לא רוצה להיתפש כשונה או כיוצא דופן. תומאס הובס אמר שיצר האדם "רע מנעוריו" ועל כן צריך ריבון שישלוט בו. אך מה קורה כשלריבון רעיונות קיצוניים כמו השבחת גזע? באיזו נקודה בני אדם מפסיקים להיות "חברה" או "עם" ומתחילים לחשוב באופן אינדיווידואלי גם במונחים מדיניים? הרי השאלות הכי מהותיות שעולות הן - איך אף אחד לא קם ואמר "מה לעזאזל אתם עושים"? ולמה לעולם לקח כל כך הרבה זמן להגיב? אין תשובה חד-משמעית, אך ניתן לשער שזה קשור לעובדה שכל תהליך נמשך לאורך זמן. הרי גם פנינה מתחילה בתור גרגיר חול ועד לתוצר הסופי, קשה לנחש מה ייצא.

אם נביט לאחור ונחשוב על עצמנו כילדים, נמצא שבמקרים מסוימים השתובבנו או התאכזרנו לילדים אחרים רק כי כולם עשו זאת, הרי אין ילד שלא שמע את המשפט "ואם כולם יקפצו מהגג"? אין ילד שלא "קפץ". כשנסחפים בזרם, קשה מאוד לשים לב מה באמת קורה סביבנו ולכן האחריות המוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו היא, לכל הפחות, לעצור בעצמנו ולבדוק, כל הזמן. לא לקחת כמובן מאליו שום החלטה שמקבלים בשמנו ובשבילנו. בשביל זה קמו דמוקרטיות, ובגלל זה אזרחים בכל העולם מתקוממים עכשיו ואומרים לריבון שלהם "לא עוד"!