המסע לאיי-לנד

מיכל השתרעה ברישול על מזרן הטיפולים, מגלגלת מבט עייף לעברי: "איבדתי את עצמי".

"למה את מתכוונת"? שאלתי, "את יכולה לתאר קצת יותר את התחושה"?

"אני מרגישה כאילו שאני הולכת בים המלח והבולענים בולעים אותי. אין לי שום קרקע".

מיכל ואני הכרנו לפני זמן רב. לאחרונה, אחרי שנתיים של טיפול בהן הייתה מסוגלת לראות רק את השחור והחשוך בחייה, החלה מיכל לראות אפשרויות אחרות. ההומור והאופטימיות חדרו לפגישות שלנו, כמו קרני אור למערה חשוכה. כמו אנשים המוצאים מצינוק חשוך אחרי זמן רב, גם עיניה של מיכל סבלו מסינוור. במקום הקירות הצרים של הצינוק, נפתח לפתע מרחב גדול, מרגש, אך גם בלתי ידוע ולפיכך, מעורר פחד. לאן הולכים במרחב הזה? מה מקומי ומי אני בתוך המרחב הגדול, לאחר שהתרגלתי לקירות הצרים?

בתהליך השינוי אנו מוצאים את עצמנו נדרשים להיפרד מהישן. הישן יכול להיות מכאיב, כובל, מדכא אבל נותן לנו תחושה מדומה של ביטחון. אנחנו מכירים כל סנטימטר ברצפת הצינוק, כל חריץ בקיר, ומסתפקים בפיסת השמיים הכחולה הנשקפת מבעד לסורגים. ברגע שאנחנו נפרדים מהמקום הישן אנחנו נכנסים לאיזור הדמדומים של תקופת המעבר. במערב אנחנו קוראים לזה מוות. הטיבטים קוראים למעבר הזה בין חיים לחיים "בארדו". זה הזמן האמיתי, שבו אנחנו יכולים להתחבר למהות שלנו. הגוף וכל משחק התפקידים של החיים נושר והמהות האמיתית נחשפת.

לא צריך למות ממש בשביל להיות בבארדו. כשאנחנו עוברים שינוי, משהו מת. נשל הנחש מושל מעלינו. לא סתם חשה מיכל שאין תחתיה קרקע. כשהישן נושר והחדש עדיין לא קיבל צורה, אין לנו במה להיאחז. אין לנו קרקע. מי שהיינו מת ומי שנהיה עוד לא ידוע. אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת: מי שהיינו ומי שנהיה הם חלק ממשחק תפקידים, כמו חיים שונים, שאנחנו מתגלגלים לתוכם. תקופת המעבר חושפת בפנינו "אני" עמוק יותר, זה שאינו תלוי בתהפוכות החיים.

"את יודעת", שיתפתי את מיכל, "גם לי בימים האחרונים יש תחושה של חוסר קרקע. אני עובר כל מיני שינויים, העתיד לא ידוע ויש לי תחושה לא יציבה". מיכל פערה זוג עיניים אך התעשתה מיד, נחלצת להושיט לי עזרה, שוכחת לרגע שהייתה זו היא שהרגישה חסרת קרקע: "דמיין שאתה בסירה בים. הסירה מתנדנדת על הגלים".

החלטתי מיד לשתף פעולה ולתת למיכל להוביל: "מכיוון ששנינו מרגישים חוסר יציבות, אולי תמשיכי להנחות אותנו עם הדימוי הזה"?

"תחושת אי היציבות לא תמשך זמן רב", היא אמרה, "אחרי שחתרנו בים, אנחנו מתקרבים לחוף. באמצע הים יש אי. הנה אנחנו מגיעים. רגלינו דורכות על הקרקע. אפשר לנוח. להניח רגליים, לשבת ולשתות מיץ". מיכל ואני נשמנו עמוקות ושתקנו, נחים לנו בצל עצי הקוקוס על אי טרופי בלב ים.

לפתע אחז במיכל כאב חריף בגב. הכאב היה חבר קרוב מאוד שלה. תקופות ארוכות היה מבקר אצלה בימים ובלילות. מעסיק את מחשבותיה וצובע את חייה בצבעים כהים. חלק מתהליך השינוי שעברה, היה להכיר בכך שהכאב, אינו כל עולמה. עכשיו, היה זה כאילו חזר הכאב בהתרסה, מזלזל ב’התקדמות’ שלה.

"בואי נמשיך את התסריט שבנית", הצעתי. "אם אנחנו מסתכלים על הכאב שהופיע במשקפת, איזו צורה תהיה לו בתסריט"?, מיכל ענתה: "אני רואה מפלצת שחורה ושמנה, שמתקרבת במהירות לאי ובאה לבלוע אותי". ומה את עושה?", שאלתי, "אני מחפשת מקום להתחבא באי, אבל לא מוצאת".

"מה את אומרת שנזמין את המפלצת לשבת איתנו? אם את מדמיינת שהיא יושבת איתנו ומספרת - מה היא תספר?"

"אני רואה מקרוב שהיא דומה לסוס יאור. היא בעצם טעתה בדרך. יש לה ילדים על האי שמחכים לה והיא מודאגת, מבולבלת, מרגישה אבודה ומפוחדת. אנחנו לוקחים את הסירה שלנו ומלווים אותה עד שהיא חוזרת אל ילדיה".

כשהוחזרה המפלצת לאי שלה, חלף כמעט לגמרי הכאב בגבה של מיכל. פעמים רבות אנחנו מתייחסים לכאב כמפלצת. אנחנו חוששים שהכאב יבלע אותנו ונאבקים בו. אבל אם נעז ונזמין את הכאב לשבת עמנו, אנחנו עשויים לגלות רכות, פגיעות, געגוע וכמיהה. המפלצת של מיכל הגיחה ממעמקים. רבים מהמיתוסים מדברים על המפלצות המתגוררות במעמקי הים. במיתוסים האלו יוצא הגיבור עם חרב הקסמים, נלחם, כמעט מת ולבסוף מנצח את המפלצת.

באנגלית המילה 'אי’ היא איילנד. אם רק מקשיבים להגייה של המילה שומעים: איי, במשמעות של 'אני’ ולנד במשמעות של 'אדמה’. מיכל הגיעה לפגישה עם תחושה שהיא איבדה את עצמה, כמו המפלצת שאיבדה את דרכה, איבדה את מקומה ואת האי שלה. בסוף הפגישה היא מובילה את המפלצת חזרה אל האני שלה ואל הקרקע שלה.