המתנה שבהמתנה

סוף חודש תשיעי. אני מתהלכת באיטיות. שמה לב לכל צעד. תשומת הלב שלי מופנית פנימה. יש משהו נעים בהתכנסות הזאת, בצורך להיות באמת רק עם עצמי, עם הגוף, עם החיים שפועמים וזזים בו. אני מוצאת שהעגלגלות והרכות נעימות ומרגיעות. רשימת המטלות שלי הושלמה, בעבודה כבר קיימתי את כל פגישות הסיכום והסיום, וכשאני מתבוננת לתוכי אני מוצאת שלווה, ציפייה מתוקה ורפיון נינוח. אני מניחה לכל אלו לצייר חיוך שלו על שפתיי ומתענגת על התחושות.

כשאני שומעת בפעם השלישית באותו היום את המשפט: "נו, תלדי כבר!" אני מתחילה לחשוב שאולי משהו לא בסדר אצלי. חברה קרובה, השכנה ממול ואפילו הירקן שאני קונה אצלו, לכולם כבר קשה מנשוא הציפייה. אולי אני אמורה להיות חסרת סבלנות ולרצות ללדת כאן, עכשיו ומיד? האם אני אמורה לסבול מכובד המשקל? מפחדים? מכך שכבר אי אפשר לישון על הגב ובטח לא על הבטן? לא שכל אילו אינם קיימים ונוכחים אבל אני מתקשה להודות שאני סובלת. על כף המאזניים, מול כובד המשקל, אני מרגישה שנפל בחלקי כבוד רב לשאת את פרי בטני. מול אלו, כבד ככל שיהיה, כל דבר מרגיש קל.

אני מנסה להבין למה אנשים רוצים לראות את ההריון שלי כבר מסתיים, גם אני סובלת לפעמים מחוסר סבלנות. קרה לכם פעם שאכלתם עוגה טעימה כל-כך, עד שלא יכולתם לעמוד בפיתוי וברגע אחד סיימתם אותה? או אולי אתם מאילו שלוקחים כל ביס בנחת, כי אתם לא רוצים שהתענוג יסתיים. בשני המקרים, בסופו של דבר, התחושה העיקרית היא חשש מאובדן ההנאה, מהסיום, במקום להניח לחוויית ההנאה הצרופה להתפשט בתוכנו.

באוטומט שלנו אנחנו שואפים לסיים דברים, רוצים לראות את הדברים גמורים ושלמים. להיות אחרי. חוסר הוודאות לגבי מראהו של סוף השביל, חוסר השליטה בטיב התוצאה והספק האם זה שווה את הדרך, כל אלו מציירים ערפל דק שמסתיר את שדה הראייה, מפחיד ומנסר בליבנו שאלות על אמונה, על כדאיות ועל הדרך הנכונה עבורנו.

"מקום רע מאוד:

מקום לחכות.

...כי שם רק מחכים.

מחכים לרכבת, לגשם, לקור,

מחכים בישיבה או עומדים בתור,

מחכים למכתב, מחכים לבשורה,

מחכים שתצמח על ראשם שערה,

מחכים ל"כן", מחכים ל"לא",

כל אחד מחכה לעניין שלו.

לפגישה חדשה, לערב חג,

חכה מחכה לתפוס איזה דג,

מחכים לרוח שתעיף עפיפון,

לדוד שיבוא, לצלצול טלפון

שימריא המטוס, שירתחו כבר המים,

אנשים מחכין לזוג מכנסיים,

לעוד הזדמנות, לשרשרת פנינים,

מחכים, מחכים, ממתינים, ממתינים."

(מתוך הספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!", דוקטור סוס)

אנחנו חיים בעולם שכזה, אנחנו אוכלים פירות שלא נקטפו כשהם בשלים. הילדים שלנו הולכים לפעוטונים בגיל כמה חודשים, לא ממש כי הם בשלים למסגרת חברתית, אלא כי אנחנו צריכים ללכת לעבודה. אנחנו קונים בית ונכנסים לגור בו, לא ממש כשהוא שלנו, אלא כי התחייבנו לשלם משכנתא ל-25 שנה לאיזה בנק, כשאין לנו מושג אם נוכל לעמוד בזה. אנחנו רוצים להתחתן בגיל מסוים לא ממש כי מצאנו עם מי, אלא כי אנחנו מפחדים להישאר לבד מאחור.

"כאשר הפרי בשל הוא נופל מהעץ בעצמו. רגע אחד הוא תלוי כחוט השערה מענפי העץ, מתפוצץ ממיץ, ברגע הבא הוא נופל - לא משום שהוא הוכרח ליפול או שעשה את המאמץ לקפוץ, אלא משום שהעץ הכיר בבשלותו ופשוט שחרר אותו"(אושו)

אני מאמינה בלב שלם שכשמשהו נכון - הוא פשוט קורה. אם משהו אינו מגיע או קורה, כנראה שישנה סיבה לכך, כנראה שמשהו עדיין לא בשל. זה לא אומר שזה לא יקרה, זה גם לא אומר שלא מגיע לי, או שמשהו לא בסדר. זה פשוט אומר שיש תהליך שקורה עכשיו ושטרם הושלם. כשיושלם התהליך יתממשו הדברים ללא מאמץ וללא קושי. לרצון עז, שאינו יכול לשאת את חוסר המימוש, יש טעם של בוסר. להתמסרות ולהסכמה המלאה להיות בתהליך, לחוות אותו עד תומו ולהפיק ממנו לימוד והנאה מעצם הצעידה במסע, יש טעם מתוק של פרי בשל ועסיסי.

וכפרי האדמה, כך גם פרי בטני, יגיח בזמן המתאים לו ביותר. כשיסיים להבשיל, להתפתח, ללמוד וללמד את כל מה שיש לו בתהליך הזה.